רק לקחת את האוטו לעלות הכי גבוה שאפשר להגיע בגבולות מדינת
ישראל וגבולות ההגיון בשעה כזו מאוחרת בלילה, ולבד. להגיע הכי
גבוה, שם מרגישים הכי הרבה. שמים את האלקטרוני הכי קוסמי והכי
חללי שאפשר למצוא, לא חייב מהיר, לא חייב איטי, רק שלא יהיה
אמיתי, וכשמגיעים לשם מכבים הכל; את האורות, את העיניים, את
הקשר לעולם החיצוני, את העומס של היומיום ואת כל המחשבות
הטורדניות - רק לשבת על ההוד החם, להכניס אוויר ולהוציא
אוויר.
רק אז, כשהכל מכובה, נדלק אור חדש שלוקח אותך איתו לאן שרק
תירצה, למעלה, למעלה, למעלה,
יותר גבוה משאי פעם תוכל להגיע עם האוטו, עם מטוס או חללית.
קדימה, יותר עמוק, יותר לתוך החלל. אתה מתחבר כמה שיותר רחוק
מהמקום בו שכחת את הגוף שלך,וכמה שיותר קרוב לעצמך. תרים בחלל,
פוגשים ננסים לבנים וענקים אדומים, שבילי כוכבים וגלקסיות,
עפים בחלל השחור העצום הזה.
חלל שחור עצום, כל כך עצום שהוא לא נגמר לעולם, כוכבים לבנים
רחוקים כאילו מתחבאים מהשחור הענק הזה, חלל, ריק. מתרחבים יותר
ויותר רחוק. כוכבים מדהימים ביופים הפשוט, לבן על גבי שחור
חולפים אל מול עיניך המשתאות והסקרניות.
ממשיכים בטיסה בחלל. לפתע מרגישים את הבדידות מתחילה לחלחל
פנימה - התרחקנו מעצמנו יותר מדי בתוך גבולות התודעה העצמית
שלנו.
פוקחים את העיניים - חזרנו למכסה מנוע שוב.
נוף מדהים - מתל-אביב עד חדרה נפרשים לפני עניך אלפי אורות
צהובים, צהובים על גבי הלילה השחור. הצהוב חם והלבן קר.
מרגישים שוב בבית. ההתרגשות שכן, יש עוד אנשים איתנו והחיים
ממשיכים ולא תקועים בחלל הענק והשחור.
הבדידות שוב מחלחלת. כל האנשים האלה ואיפה אני?
עד מתי?



הפעם התחברתי לטראנס.