שקט. שקט אפלולי מסביבי.
רעש. רעש שמקיף אותי 24 שעות ביממה.
אמא. אמא אחת מעצבנת במינה.
מרגיזה, מציקה, כלבה!

הוא עשה את אותם המעשים הפדופיליים והנוראים שהוא יודע לעשות,
הוא עשה זאת במשך מספר מועט של פעמים, לי לפחות.
היא סחבה את זה איתה 5 שנים בערך. היא לא יכלה לספר, היא
הרגישה נורא, היא הרגישה שזאת אשמתה - שיכלה לעצור זאת אך לא
עשתה.
היא פחדה שאם תספר לאמה - היא לא תדבר איתה או תקנה לה דברים
יותר לעולם, כי תרגיש שבגדה בה. אז היא שתקה ולא סיפרה
לאף-אחד.
במשך השנים שעברו כאילו דבר לא קרה, הייתה מתה לספר- אך לא
יכלה. היא התנהגה בסביבתו - כאילו דבר לא קרה, כדי שהסוד לא
התגלה, כי מכולם אותו שמרה.
והנה, השתיקה נשברה, המחסום והגדרות שסבבו אותה - נפרצו!
היא החליטה שמוגזם שהוא מקבל ויקבל דברים שלא מגיעים לו,
ושאי-אפשר יותר לחלק בחינם, אז היא החליטה שדיי! היא תמנע את
זה.

אז היא הלכה לספר ה-כ-ל לחבר שלה, שעליו היא סמכה יותר מכל
וקיוותה שלא יעשה לה סצינה או קטע, אלא יבין. היא סיפרה לו את
זה ברגע הכי לא מתאים - בפעם הראשונה שהסכימו לה לישון עם
החבר. היא כ"כ לא רצתה לספר לו את זה ברגע המיוחד הזה שלהם אך
היא הרגישה שאין לה ברירה - שהיא חייבת, שהיא כבר לא יכולה
לשמור את זה בלב- והיא חייבת לספר לו, כדי שיעזור לה להתמודד
ושיוכל לייעץ לה בנוגע לאיך לספר זאת לאמה בהמשך.
כשהוא שמע את מה שהיה בפיה, הוא לא הבין, הרגיש מבולבל ונכנס
לעצבות- והנה החל בוכה. הוא חיבק אותה ואמר לה להמשיך. ובין כל
הנרות שהאירו את החדר, הם שכבו מחובקים על המיטה שלה, בוכים,
והוא דאג להזכיר לה כל רגע וכל שנייה שלא משנה מה- הוא תמיד
יהיה שם בשבילה. והיא שמחה, הרגישה הקלה ולא ידעה מה עוד
לומר.
היא הרגישה טיפה רע שהרסה את הרגע המיוחד הזה והתנצלה. החבר לא
אמר אף מילה, רק חיבק אותה, היה עצוב ובכה איתה.

למחרת כשהלכה לה כהרגלה לבית-הספר, כמו בכל יום רגיל, שוב חרב
עלייה עולמה...
היא פתאום הרגישה מטופשת על שהסתירה סוד זה כ"כ הרבה זמן, על
שסבלה משהותו של הפדופיל בביתה במשך השנים האלו. הוא לא גר
בביתה, אלא נהג לבקר (יותר מדי) ולהתנחל שם.
והנה בהפסקה היא פגשה בחברתה הטובה (בערך) שידעה שאפשר לסמוך
עלייה וש"היא לא תרוץ לספר לח'ברה", והחלה מספרת לה את הסיפור
הנורא של חייה.
חברתה הייתה המומה, בהלם מוחלט. היא כעסה עלייה טיפה על
שהסתירה את הסוד במשך זמון ארוך וממושך ביותר, אך ייעצה לה
מייד לספר לאמה- ולא משנה מה!
היא אמרה לה שאסור לה לפחד מהתגובה, כי אחרי הכל זאת איננה
אשמתה.
היא בכתה באותו היום כ"כ הרבהולשיעור ספרות אפילו לא נכנסה
מרוב היותה כ"כ עצובה.. אז ישבה לה על הספסל עם אותה החברה אשר
המשיכה לתת לה עצות ולהרגיעה בנושא.

סוף היום בבית-הספר הגיע, חולפות להן השעות והיא בנושא כל היום
מתרכזת, כי יודעת שבעוד יומיים זה כבר יהיה מאוחר לספר. עוד
יומיים הם יטוסו ביחד, עם החבר וזה יהיה נורא!  אז היא חושבת
עם עצמה, שעות על גביי שעות ואיננה יכולה להרפות, איננה יכולה
לחשוב על משהו אחר כי הנושא מטריף את דעתה ורודף אותה כבר
ה-מ-ו-ן ויותר מדי זמן.

בשעות הערב המוקדמות היא יושבת במטבח, בוהה בשולחן עם המפה
הלבנה, מתרחקת ממנו טיפה וקוראת לאמה לבוא.
אמה אומרה "שנייה", ואחרי מספר רגעים מגיעה.
הילדה בוהה בה ואומרת: "יש לי משהו לספר לך, אך אל תכעסי עליי"
- והחלה שופכת את הסיפור כולו בכעס רב ובמרירות איתנית. אמה
חוטפת הלם, ומתחילה לשאול אותה שאלות כמו: "את בטוחה שכך זה
קרה"? "את בטוחה שאת מספרת לי את האמת"? ... "אולי לא הבנת טוב
מה הוא עשה, היית רק בת 12..."  
למען השם! בנות 12 לא טיפשות ויודעות טוב מאוד מתי נוגעים
בהם!
היא סיפרה לה שלא ידעה מה לעשות ולא אמרה לו להפסיק, ושאיננה
זוכרת למה.
אבל אמא ניסתה להכחיש הכל, כי אחרי הכל היא כלבה! היא תעשה הכל
כדי לא להפליל את החבר הביצתי שלה!
הילדה נכנסה לשוק חייה כשהבינה שאמה מנסה לגרום לה להכחיש הכל,
ולגרום לה לחשוב שהיא מדמיינת ודמיינה או חלמה חלומות בהקיץ או
סיוטי לילה.
היא רצה אל מחוץ לבית, רצה אל הבנק הקרוב. היא לא חזרה למשך
שעה ומשהו, והגשם טיפטף על שערותיה, כמו שהדמעות נזלו
מעייניה.
היא לא רצתה לדבר עם אמא שלה יותר, היא לא הרגישה שהיא יכולה.

ולמרות שסיפרה, זה לא עזר בגרוש- עיין איתם הוא טס, קיבל בחינם
מה שלא היה מגיע לו.
ועל אותם רגעים אלו, ועל זה שלא עזבה אותו אחרי ששמעה מה שהוא
עשה לבת שלה, ושהיא עדיין איתו כיום, היא לא סולחת לך יותר -
כ-ל-ב-ה!