- "מה אתה רוצה להיות כשתגדל?", שאלו אותו.
- "לא יודע", ענה להם תמיד. (תעזבו אותי כבר!)
וכשתבעו, "מי אתה?", אמר להם את שמו.
הוא לא ידע יותר מכך על עצמו.

- "אנחנו מכירים אותך", הלעיטו אותו בני-משפחתו, "אתה חייב
לנצל את יכולותיך, חמוד".
- "קח!", הוסיפו בחיוך, כשהם מושיטים לעברו דף לבן ועיפרון.
לא שכחו גם מחק, מחדד ואפילו צבעים.  
- "תמצה את הפוטנציאל שלך!". אז הוא לקח את הדף, השתמש בצבעים
- והם שמחו.  לרגע אחד, גם הוא שמח והציג את ציוריו בפני כולם.
המשפחה, החברים - כולם חשבו, שירצה להמשיך לצייר ולמרוח צבעים
על הבד. כבר שנים שאינו מצייר עוד.
ציפיות הן דבר נורא.
ציפיות הן רעל.
אז הוא מנסה לברוח מכולם. בעבר, נסיונותיו לבשו צללית גדולה של
התבודדות וניכור מכיוון מקורביו; אך אותה צללית החלה לכסות את
כל כולו במהירות וחייו הפכו לצוננים עוד יותר משהיו.
לכן הוא קם ויצא אל האור - אל האור הטבעי, החם והממכר של השמש.
זנח את קולות יועציו הרחק מאחור ונתן לגלי האור הבלתי-נדלה
לשטוף  אותו, לנקות אותו מכל המועקה שנצטברה עמוק בתוכו בגללם.

אף-על-פי-כן הוא זקוק להם.

- "מי אתה?" .
וכששפתיו הביעו את שמו, כבר ידע דבר על עצמו. ידע בוודאות, מה
הוא לא מוכן להיות בשום אופן. מאז שהוא זוכר את עצמו, מוחו
מדחיק ומדכא תחושת עצב ורצון לבכי, אבל אין לו סיבה לבכות; יש
לו הכל. ההורים אוהבים, ויש גם אחים, וחברים. וכולם נורא-נורא
אוהבים, אבל חסר לו משהו. יש בדמעות רוגע.  נקיון ללב... ולבו
זקוק לשקט הזה, כי הם רודפים אחריו בלהיטות, והם גיבשו לו אופי
ודמות עוד לפני שהוא עצמו הספיק לעשות זאת.    
- "אתה לא מבין, אנחנו רוצים לעזור לך. זה הכל מאהבה", מיהרו
להסביר בזמן שחש את כבלי אהבתם נכרכים על צווארו.
פעמים רבות - בעיקר בלילות - התאווה לחדול מכל מעשה ולהקיז את
דמו שלו לדעת, אבל כשהתעורר אל השמש שב ונזכר, עד כמה תאווה זו
טיפשית. אף על פי כן, ולמרות שעכשיו הוא אוהב את חייו בלב שלם,
עדיין היה חשוב לו לחשוף בפניהם את השקפתו על המוות. הוא כתב
סיפור, וניסה להביא בו כמה שיותר מהמציאות וההגיון בכדי שציורו
- המילולי הפעם - דווקא יזעזע את הקהל ולא ישיג את התוצאה
ההפוכה, כמו שהיה תמיד.
כאשר אמרו לו, שהסיפור מצמרר - אז הרגיש שבאמת השיג את מטרתו:
בקבוק הרעל שהגישו לו, החל להסדק סוף-סוף, לאחר עשרים שנה
שנשאו איתו לכל מקום. עכשיו, כאשר הנוזל הממית החל לטפטף מבין
שברי הזכוכית, הוא אחז בו והרימו בגאווה לעיני כולם. הם לא
הבינו על מה ולמה הוא מחייך. הם חשבו שהוא מחזיק בקבוק מים,
והתפלאו על שהוא מניח למים לנזול כך סתם בעוד שציפו ממנו לאסוף
את הטיפות לכוס גדולה ולשתות.
הרי ללא מים, כיצד יחיה?