4 ורבע לפנות בוקר. יום שבת. המסיבה בעיצומה, אבל שרה דיוויד
ומייקל כבר היו בדרכם הביתה.

הוריה של שרה שכרו אותי, אלרי קווין, שכנם משכבר הימים, והבלש
בעל המוניטין בפענוח מקרים שכאלו, לגלות מה באמת קרה לביתם
היחידה באותו בוקר שבת.

גופתה נמצאה מוטלת, חסרת הכרה בין השיחים מתחת לביתה. הילדה
בת ה - 17 נאנסה באכזריות על ידי רוצח; מקצוען, קר וחסר רחמים,
אשר לא השאיר ולו חצי טביעת אצבע.

היא למדה במגמת כימיה - אומנות בבית הספר התיכון על שם
לינקולן   בלוס - אנג'לס ארה"ב. החשודים הראשונים שלי ושל
המשטרה היו, כמובן, דיוויד ומייקל, אך כאשר אלו התמוטטו
בחקירות ולאחר שנבדקו בפוליגרף, הם נמצאו זכאים. חלקית.

השלושה הכירו עוד מימי הגן העליזים, כאשר היו עוד עוללים.
מסתבר ששלושתם שתו יותר מדי ונסחפו יותר מדי בדרכם הביתה. יותר
נכון שרה נסחפה.

הילדה - נערה היוותה 51 ק"ג אשר השתרעו על 173 ס"מ של יופי
נערי שובב, שופע ביטחון, אושר, שמחת חיים והרבה הרבה סקסאפיל.
היא שיחקה בשניהם כאילו היו בובות ולא פעם ולא פעמיים כמעט
גרמה למותם, עקב איבודי השליטה, שגרמה לדייויד, על הרכב.

אני הכרתי אותה מאז שעברה לכאן כשהייתה בת 5. ידעתי שהיא תמיד
יוצאת בימי שישי. תמיד חוזרת באותן שעות. תמיד מתגרה, עם
המכנסונים הקצרצרים וחולצות הבטן שהשאירו מעט מדי מקום
לדמיון.

תמיד מתגרה.

הייתי חייב לעשות משהו.