מביטה החוצה ורואה ירוק.
שמיים מעט אפורים ושמש, מכוסה עננים.
פרחים מבצבצים, ציפורים מצייצות,
וילדות קטנות קופצות בשלוליות.

יושבת.
כאן בחדר,
וכותבת.
חושבת.

למה הבועה היפה שעוטפת אותנו, החלל האינסופי מסביבנו יכול
להראות מסקרן ומלבב, ומצד שני כל כך פוגע וכואב?

למה?
למה כשאני פותחת טלויזיה אני שומעת רק בכי ודמעות.
ועוד אמא שאיבדה בן במלחמות.
הכול פה קרבות.
צעקות
אלימות.
איזו שחיתות.

קצת אהבה, זה יומרני מצידי לבקש קצת התחשבות?

החיים שלנו הם כמו בועה.
מלאה באשליות שרק מתפוצצות.

מבחוץ הכול נראה מאוד יפה ומושלם.
ומבפנים מכיל רק כאב ודם.

תנו לי את הכוח.
תנו לי אמונה.

תנו לי תקווה,
מקום עם קצת שלווה.

תנו לי ירוק,
תנו לי מתוק.
אבל הכי חשוב.

רק פעם אחת.
תגרמו לי לחייך,

תנו לי לצחוק!