שוב הגעתי לאותה משבצת שיעמום ומחפשת סיפוק בחיי הבלתי
ממומשים.
ריקנות עצומה קורעת בי. אני בוכה כל הזמן. בכי ללא דמעות. גם
כשאני צוחקת- סוג של בכי אחר...
נבולה חסרת דישון, מתעלמת מהסביבה ככל שאוכל, לפחות כלפי
חוץ... אני נאחזת ללא תקווה במה שידוע לי כבלתי אפשרי, חסר
תקנה.
כואב לי בפנים, הכל נמחץ, האש דעכה.
אני משתדלת להראות לעולם שהכל כשורה וטוב, מלאת חיוכים ואור-
אח, חיי שחקן...
אני מתה כל פעם מחדש. אני רוצה לבכות כל-כך! בכי עם דמעות.
לצעוק לתוך השחור הגדול המכסה על ההרים מתוך השחור הגדול
בתוכי.
כמו בחילות נוראיות בלי להקיא - כך הבכי משחק בי.