פעם אחת הם התנשקו.

אם מישהו היה אומר לה כשהם רק הכירו שאיתו היא תשב על המדרכה
בתחנה המרכזית ותנסה לחקות נשיקות מסרטים- היא הייתה צוחקת.
יותר מצוחקת, מתפוצצת מצחוק. וגם לא מאמינה.

אם היו מספרים לו שהוא יקרא לה באמצע הלילה לטיול שיסתיים רק
אחרי שהם ידברו על נשיקות, ובכלל לא רק ידברו, הוא היה אומר:
'כן, בטח'. אולי הוא גם היה כותב על זה שיר.

היא תמיד העריכה אותו- את העומק, האינטליגנציה, הכיף, אפילו את
הסטלנות. אבל הכי את הכישרון- ללא ספק, הכישרון זה מה שהעמיד
אותו כל-כך גבוה אצלה בסולם. המלים שכתב, הלחנים שלו, איך שהיה
מנגן כזה באמת, מכל הלב, וכשהיה שר- הוא היה מרים את הגבה
הימנית, בצורה שהיא כל-כך אהבה. ותמיד עם חיוך. טוב, כמעט
תמיד.

הוא חשב שהיא נראית נחמד. לא מדהים, לא הכי יפה שראה, אבל
נחמד. והיה בה עוד משהו, קצת קשה לומר מה זה היה. אולי חוש
ההומור המוזר שלה (היא העדיפה לכנותו 'ייחודי'), אולי הרצון
הילדותי להיות נאהבת, ואולי היכולת לתת, המון. ואולי לא, אולי
זה היה בכלל משהו אחר. אבל זה היה שם, וזה עשה אותה קצת יותר
מיוחדת מכל השאר.

כשהוא היה מתקשר, היה מדגדג לה בבטן. לא כי היא אהבה אותו,
פשוט כי זאת הייתה ההוכחה שבאמת אכפת לו, שהוא באמת שם. היא
הייתה פרנואידית כזאת שלא ידעה אם אנשים חברים שלה באמת,
וכשהוא התקשר זה היה כאילו מישהו אמר לה 'הנה, את רואה, הוא
באמת חבר- הוא אפילו מתקשר אלייך!'.

כשהיה לו עצוב, או קשה, או אפילו סתם משעמם, הוא ידע שהיא
הכתובת. היא תמיד הייתה שם. לא רק בשבילו, בשביל כולם. בתקופות
הכי גרועות שלו- היא הכי עודדה. לא עשתה משהו מיוחד, סתם
הקשיבה. לא, לא סתם. הקשיבה באמת, וגם הבינה, או לפחות ניסתה
להבין. ואולי בכלל לא היה לה אכפת- אבל היא גרמה לו לחשוב שכן,
וזה בעצם מה שחשוב. זה, בכל מקרה, מה שהיה חשוב לו.

כשהיא שמעה שגם הוא מגיע, היא שמחה. שמחה ממש. כבר הרבה זמן הם
לא התראו ועכשיו תהיה להם האפשרות לדבר קצת, להתקרב. הם באמת
התקרבו באותו ערב, אבל לא כמו שהיא חשבה.

הוא לא כל-כך התייחס אליה בהתחלה. לא בכוונה, פשוט היו המון
אנשים חדשים, והוא תמיד ככה- חייב להכיר את כולם. הוא גם ידע
שהיא לא באמת כועסת, היא סתם עושה פרצופים, כי היא מתגעגעת.
וגם הוא מתגעגע, אבל הם יישבו אחר-כך יחד, וידברו. יש להם את
כל הלילה. בסוף הם באמת ישבו, הם גם דיברו. אבל קצת, ממש קצת.
רוב הזמן הם היו עסוקים בדברים אחרים.

היא ממש לא כזאת. הנשיקה הראשונה שלה הייתה עם החבר הקודם שלה,
אחרי שהם היו המון זמן  יחד. היא סתם צחקה כשהיא אמרה שמה שהיא
מחפשת עכשיו זה קצת להתפרפר. זה היה עוד אחד מהדברים האלה,
שהיא אומרת אבל לא באמת מתכוונת, וכולם ידעו את זה. הוא היה
מסטול כשהוא קרא לה, וגם היא הייתה תחת השפעת אלכוהול, ועדיין
כשהוא שאל אותה אם היא בעניין היא גמגמה קצת. בכל זאת, כשהוא
נישק אותה, היא ידעה שזה עומד לבוא. היא גם ידעה שהיא הולכת
לשתף פעולה.

מהרגע שהיא אמרה לו שלא יזיק לה להתפרפר, הוא ידע שזה מה שהוא
רוצה. הרי כבר הרבה זמן הוא מחפש איזו מישהי בשביל קטע לערב.
אבל זאת הייתה היא, לא סתם איזו מישהי. לקח לו שעה וג'וינט כדי
לקרוא לה, אחר-כך זה כבר בא לו טבעי. הוא ידע שהיא לא תדחה
אותו, ועדיין קצת  הופתע מהנכונות שלה. נכון שהיא התחמקה
בהתחלה, כשהוא שאל אותה אם היא בעניין, אבל איך שהוא התחיל
לנשק אותה, הוא כבר לא היה לבד.

למחרת הכל היה כרגיל, היא ידעה שזה היה סתם, קטע של לילה. הם
היו מסובבים וקצת נואשים למגע, וזהו. אין לה רגשות כלפיו, והוא
עדיין חבר שהיא נורא מעריכה. רק שהוא לא יצא לה מהראש והפחידה
אותה המחשבה שהוא יילך ויתפרפר עם בנות אחרות. היא לא חשבה שזה
אומר משהו, וזה באמת עבר. או שלא. אבל היא הכריחה את עצמה
להאמין שזה עבר. היא אף פעם לא דיברה איתו על זה.

כל הלילה הוא רק חיכה למחר, שהוא כבר יראה אותה. וכשהוא ראה
אותה, זה היה סתם. היא הייתה פשוט היא, כמו תמיד. זה היה מוזר,
אבל גם לא. לא השתנה בעצם כלום, הם חברים טובים כרגיל. אז למה
הוא לא מפסיק לשחזר את הנשיקה? הוא ידע שזה שום-דבר, לפחות זה
מה שהוא אמר לעצמו. אחרי חצי יום הוא גם התחיל להאמין בזה.
כשהיא הלכה הוא ידע שהם לא ידברו על זה אף פעם. ואולי כן. אבל
רק אם הוא יעלה את הנושא.

היחסים שלהם נשארו אותו דבר. בדיוק. היית חושב שמשהו ישתנה.
בכל זאת, נשיקה זאת עדיין נשיקה, גם כשהיא באה סתם. הוא המשיך
להיות מוכשר והיא עדיין נראתה נחמד, אבל לא מדהים. היא תמיד
הייתה שם כשהיה לו רע והוא לא הפסיק להתקשר, שתדע שאכפת לו,
הרי היא קצת פרנואידית. סתם חברים, יש עוד אלף כמוהם. רק הם,
פעם אחת הם התנשקו.