היה חם. סוף דצמבר וחם בכל זאת. בדרך כלל אני לא מתלונן באשר
לארץ הקטנה שלנו, אך באותם הצהריים קיללתי כפי שלא קיללתי
מעולם על האקלים ההפכפך הזה. אין ביכולתי להצביע על הדבר
הספציפי שגרם לי להתנהג כבת 12 ממורמרת מעניינים של מה בכך,
אולם אין בי שמץ של ספק שטיפות הזעה הקרה שנוצרו בין רגליי
לבין מכנסי הג'ינס שהספיקו להתלכלך עד כדי כך שנראו כמכנסיים
אופנתיות מאוד מארץ רחוקה בעבודה שממנה עשיתי באותו הרגע את
הדרך אל ביתי, תרמו תרומה נכבדה למצב הרוח שהיה לי. מה גם
שישבתי במכונית המטונפת שלי, סוזוקי סוויפט מקרטעת שנת 88,
שהמזגן בעצמו מזלזל בפסיקתך לגבי הטפרטורה, ומחמם אותך למעשה
עד מחנק, בכל מקרה.
הרדיו פעל וניגן שילוב מאולתר של גלי צה"ל עם תחנת Am נוספת
ברקע, כאשר המיקס האיום הזה מתובל בליכלוך של קליטה משובשת,
באותו הרגע שנכנסתי לכיכר, עצבני וכמעט מתפקע מזעם כשנהג נידח
צופר צפירה רצופה ומורטת עצבים. ובעודי נכנס אל תוך הכיכר
הארורה, עושה דווקא, ולא ברור למי, ולא מביט במראות, לנגד
עיניי נגלית ילדה קטנטונת, נושאת ילקוט פצפון ממש כמוה, ושניהם
ביחד עם המעיל הורדרד שלבשה הקנו לה צורה של כדור, כאשר רוחבה
משתווה לאורכה. וכאילו שאין צרות בעולם כולו, מהלכת הילדה
כשפניה לובשים רצינות חמורה מאוד, ומטלטלת עצמה מצד לצד כאשר
היא אוחזת בשתי ידיה הקטנטנות בתיק שעל גבה. צועדת, מתנדנת מצד
לצד, ושרה, שרה מלוא גרון וברצינות תהומית כאילו הייתה היא
זמרת מפורסמת בהופעת ענק אשר עושה חזרה אחרונה מול המראה בחדר
ההלבשה, בזמן שמפיקי הערב מציגים אותה בפני הקהל. שפתותיה
הקטנטנות והאדומות נעות בתאום עם הגבות שלוחצות את המצח
בחוזקה, והיא שרה לה. פניי אכולות השנאה החליפו את הבעתן להבעה
מופתעת, ובראשי החלו להתפוגג מחשבות קודמות. נדמה לי כעת
ששמעתי אישה מבוגרת קוראת לה, ואולי אף ראיתי מזווית עין גברת
מכניסה ילדים קטנים למכונית שחנתה בצד המדרכה, אך לא היה אכפת
לי. לא לי ולא לאפרוחה הקטנה, שהמשיכה לצעוד לה. והרגע הקטן
הזה, שאת ראשיתו פתחתי בזעם ומקוטבו השני יצאתי אדם קצת הרבה
יותר מאושר הנחית אותי בדיוק בזמן בשביל להזכר שאני בכיכר,
ולהמשיך בדרכי כשמלווה אותי המכונית הישנה - אך הסנטימנטלית
שלי, כל הדרך אל הבית היקר שלי, שם מחכה לי מקלחת טובה, שלא
הייתה שווה כלום אלמלא רסיסי הזיעה המבורכים שטינפו אותי.
מחוייך המשכתי בדרכי, הענקתי לשמיים הכחולים מבט חטוף, שהספיק
בשביל להזכיר לי שיש שמש בחוץ.
שמש, חשבתי. שמש. סוף דצמבר, חודש חורפי וקר, אך כמה טוב
שאנחנו חיים בארץ הקטנה שלנו, שלמרות שכבר סוף דצמבר, היא
מצ'פרת אותנו בשמש חמימה באמצע היום.


ובאשר לאפרוחה הקטנה? הייתי מספיק חכם בשביל לפנות מהלב קצת
כעס בשביל לסדר מקום קטן רק לה, לילקוט הילדותי הקטן שלה,
ולמעיל הורדרד, המעיל הורדרד שעשה לי את היום.