תמיד חיפשתי את האדם המושלם. חיפשתי את זה שימלא את כל דרישותי
וירוץ אחרי בלי סוף. את זה שבעצם יטפח את האגו שלי.
רציתי אחד שידע מה אני רוצה עוד לפני שאמרתי לו, שיקרא את
מחשבותי. רציתי בעצם צורה גברית של עצמי.
אותו בחור לא הגיע ואם הגיע לא היה מספיק מושלם, ואני התפשרתי
על אחרים.
חוץ מאדם אחד, אני חושבת שאת כל הגברים איתם הייתי בקשר רציני
והצהרתי בפניהם על "רגשותי"- לא אהבתי באמת!
אתה לא מעריך את מה שיש לך עד שאתה מאבד אותו. מרגע זה ואילך
אתה זקוק לו, חייך אינם חיים בלעדיו, נשימתך חסרת משמעות.
בני-זוג, שוכבים מחובקים מתחת לשמיכה, מדברים, מתנשקים,
אוהבים.
אתה לא יכול להתגעגע לרגש שלא חווית מעולם. אבל ברגע שנוצרת
ההכרות הראשונה עם אותה הרגשה, הגעגוע, החסר, הרגשת הריקנות
והבדידות לא מרפים ממך ואתה תעשה כל שביכולתך להחזיר את הרגשה
זו לחייך.
זה לא שאין בנים שרוצים אותי, אבל ההרגשה שונה.
הכרות שיטחית, פגישה הזויה, נשיקה מלאה תשוקה, דלת ננעלת, חזה
נחשף, יד מלטפת, זיון מהיר, זרות מעיקה, נשיקת פרידה.
ואני עדיין לבד, הלב בודד, מייחל לחום ואהבה.
תקווה קטנה פורחת וכמו חלום נגמרת בחלק הכי טוב.
הכאב הכי גדול הוא של חלומות שלא מתגשמים.