אבל אני פשוט כזאת וזהו, ואין מה לעשות. כשאני כועסת אני הופכת
לבנאדם אחר. עם זה עוד אולי אפשר היה להסתדר, אם לא הייתי
כמוני: אני כועסת מהר, ומכלום, נוטרת טינה, וכועסת חזק ובלב.
לפעמים אנשים בכלל לא יודעים שאני כועסת עליהם, וזה יותר מכעיס
אותי.
קשה איתי.

אז עכשיו אני רצה. הכי חזק, כדי להוציא את כל האנרגיה שלי. גם
הרעה וגם הטובה. רצה. חושבת עליך. אתה בטח יושב, או עומד, ולא
מבין מה נפל עליך פתאום, או יותר נכון, מה נפל עלי. אבל אני
פשוט כזאת וזהו, ואין מה לעשות, ואם אתה רוצה להיות איתי אתה
צריך להתרגל לזה.

רצה. עוצרת. עכשיו אני הולכת לאט, מסדירה את הנשימה. מנסה
להיזכר על מה חשבתי כשלא חשבתי עליך. חשבתי עלי. על זה שאני
מסכנה, אף אחד לא מבין אותי, איך נתקעתי עם בחור כמוך. שקעתי
ברחמים עצמיים.

אני בודקת בשלט איפה אני. רחוב הצבי. אני יכולה להסתובב עכשיו
ואני בבית תוך עשר דקות, אבל אני לא רוצה. קר לי. מתחיל טפטוף.
אני מתיישבת על ספסל מתחת לעץ. נשענת אחורה, נרגעת. הרוח מעיפה
לי את השער אחורה.

נרגעתי. עכשיו אפשר לחזור. עכשיו אני אחזור וזה יהיה בסדר,
אולי. אולי לא. אני אגיד שאני מצטערת ושאני פשוט כזאת וזהו,
ואין מה לעשות, ושאם אתה רוצה להיות איתי אתה צריך להתרגל לזה.
ואז תבין, או שאולי לא. ואם כן, אז בטוח יהיה יום, אחרי כמה
פעמים, או הרבה או מעט, שבו ימאס לך. ואני אחזור, ואני אגיד
שאני מצטערת ושאני פשוט כזאת וזהו, ואם אתה רוצה להיות איתי
אתה צריך להתרגל לזה, ותשתוק, ותסתכל לי בעיניים אם תצליח, אבל
לא תצליח, כי אני אשפיל מבט. ויהיה שקט הרבה זמן, ואני אגיד
לך, "זה לא אתה, זו אני" עם כל הקיטש שבזה ועם כל כמה שאני
שונאת את המשפט הזה, ואם כמה שהוא נכון. ואתה תמשיך לשתוק
ותמשיך להסתכל, ושנינו נדע שזה נגמר.

אז חשבתי שכדאי שתדע כבר עכשיו. אני לא צוחקת. ברגעים כאלה אני
אשנא אותך באמת, בכל ליבי. זה קשה להתמודד עם זה שמי שלפני רגע
כל כך אהבה אותך, פתאום שונאת אותך, אני בטוחה, אבל זה יהיה או
ככה, או בלעדי. כי אני פשוט כזאת וזהו, ואין מה לעשות, ואם אתה
רוצה להיות איתי אתה צריך להתרגל לזה.
אז תחליט עכשיו, כי אחר כך יהיה מאוחר יותר, וכואב יותר.
לי לפחות.
כי אני פשוט כזאת וזהו, ואין מה לעשות, ואם אתה רוצה להיות
איתי אתה צריך להתרגל לזה.