[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הדר ישראל
/
מסתכלת עליך

מסתכלת עליך, אתה שוכב חסר אונים. חסר אונים לכאב שלי.
אתה מסתכל עלי ומחייך ולא יודע למה. למה אתה מחייך. לא יודע מה
מחכה לך בעתיד.
אתה קם לעברי ונותן לי נשיקה על הצוואר, כמו שאני אוהבת, כמו
שאתה אוהב לתת.
אתה מגניב לי חיוך בנסיון לגרום לי לחייך גם, אבל אני עסוקה
מדי לחשוב על זה.
אתה עושה פרצוף מתחנן לתשומת לב ואני מתעלמת. אפילו שאני לא
רוצה, אני מתעלמת. למה? כי זאת מי שאני. זאת האישיות שלי, כלבה
חסרת רגשות. וכולם יודעים את זה, כולם יודעים שאני ריקה בתוכי.
או לפחות כך חושבים.
אתה מתחיל לדבר איתי ואני לא מקשיבה, לא בגלל שאני לא רוצה אלא
בגלל שזאת מי שאני.
אתה רואה שאני לא מקשיבה לך אבל אתה ממשיך, כי אתה אוהב את זה.
אתה אוהב לדבר, אפילו שאף אחד לא מקשיב, זה משחרר אותך. זה
נותן לך הרגשה טובה. הרגשה של ניצחון וגאווה. הרגשה של
שיחרור.
אתה מפסיק לדבר.
אתה קם לכיון החדר השני וחוזר די מהר. מחביא משהו מאחורי הגב
הצנום שלך
אני מסתכלת עליך מלמטה, אתה מחייך. אתה אוהב להסתכל עלי ככה,
להסתכל עלי מלמעלה. אתה מרגיש יותר חזק ככה, יותר גברי.
אני מגניבה לך חצי חיוך ושואלת אותך מה יש לך מאחורי הגב. אתה
לא עונה וצועד צעד לאחור. הסבלנות שלי פוקעת ואני מתכננת
קפיצה. אתה מנחש את תוכניותי ועוצר אותי.
"זאת מתנה קטנה" אומר בקול שקט, כאילו כלום לא קרה. אני מסתכלת
עליך בעיניים רציניות ומושיטה את ידי. יש לי חולשה למתנות, לא
משנה מה האירוע או מה הסיבה לכך אני אוהבת מתנות.
אתה מגיש לי אותה בתוך קופסא קטנה וחומה. בלי כלום מיוחד עליה.
אני פותחת בלי לשאול הרבה שאלות ומולי ניצבת שרשרת, תליון. זה
בצורת לב.
אתה מחייך, מצפה שאני אקפוץ עליך בנישוקים ויגיד תודה אבל אני
לא. אני פשוט לא.
אני נשכבת על המיטה, בוהה בתיקרה ואתה שואל אותי מה קרה. אני
לא עונה. לא רוצה לענות, לא עכשיו לא אף פעם.
אתה נראה מופתע, מתפלא שאני לא בוכה מאושר כאילו אתה מכיר אותי
מהיום, כאילו שאתה לא יודע שאני כלבה חסרת רגשות.
אני זוכרת שנפגשנו אמרת לי "אנשים משתנים" בנימה אופטימית
שכזאת. הסתכלת עלי כ'אתגר', אחת שיכולה להפך בקלות לסמרטוט
שנגרר אחריך. אני ידעתי שזה מה שאתה מחפש אבל המשכתי להגיד
לעצמי "אנשים משתנים" בלי לדעת למה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרת לי "אני אוהב אותך" לא הרגשתי
כלום. רייקנות. הכל נראה לי אותו דבר
ואתה, אתה חכית שאני יגיד לך כמה אני אוהבת אותך וכמה אני חסרת
כל בלעדיך, כי זה מה שאתה מצפה מאנשים שיגידו לך שאתה אומר להם
שאתה אוהב אותם. זה מה שכולם מצפים מאנשים שיגידו שאתה אומר
להם שאתה אוהב אותם. אבל אני, אני הפתעתי אותך ולא אמרתי כלום
ולא בגלל שלא הרגשתי כלום אלא בגלל שלא רציתי.
אני לא אומרת לאף אחד את הרגשות שלי אז למה שאתה תהיה הראשון?
"אנשים משתנים" שמעתי מכל החברות שלי שסיפרתי להן על המשפט חסר
משעמות הזה.
אתה נשכבת לידי, יכולתי לשמוע את הנשימות והנשיפות שלך. תמיד
נשמת בכבדות ואני, אני שונאת את זה. אני שונאת לשמוע אנשים
נושמים. זה גורם לי לחשוב על החיים כדבר מובן מאיליו.
לקחתי את היד שלך ושמתי בה את אותו תליון. תליון של לב שאמור
כביכול להראות לי כמה אתה אוהב אותי. אותו תליון שבטח עלה
הרבה. אותו תליון שהלכת לקנות במיוחד בשבילי בתקווה שזה אולי
ישמח אותי, שאולי זה מה שיגרום לי להגיד את המשפט "אני אוהבת
אותך" ואז תידע שאני שלך ותוכל לעשות בי מה שאתה רוצה.
אבל אני לא. אני נתתי לך אותו בחזרה בלי לעפעף ולמה? כי אני לא
יכולה להגיד מה אני באמת מרגישה.
אני באמת הרגשתי חסרת כל בלעדיך ובאמת אהבתי אותך אבל לא
יכולתי להגיד את זה כי פחדתי שתפגע בי, כמו שכולם עשו. שתגרום
לי לבכות. שתגרום לי לסבול.
לא הבנתי שאני יסבול בלעדיך, שאני יהיה ריקה יותר מתמיד
בלעדיך. שהחיים ישתנו לי ולא יהיה לי שום קרן אור בלעידך
אתה חשבת שאני סתם כלבה חסרת רגשות בעוד שאני רציתי רק לחבק
אותך.
הסתובבתי לכיון השני והתחלתי להרגיש את הדמעות יורדות, אבל אני
לא רציתי שתידע שזה מה שאני מרגישה. כי אז אני היתי ניפגעת.
"אנשים משתנים" זה היה המשפט האחרון שאמרת לי לפני שעזבת ונתת
לי נשיקה על הצוואר, כמו שאני אוהבת שאתה נותן לי, כמו שאתה
אוהב לתת לי.
חזרתי למיטה, אותה מיטה שבה אנחנו התאחדנו לבן אדם אחד. אותה
מיטה שאמרת לי מליון ואחת פעמים שאתה אוהב אותי ובכיתי.
"אני אוהבת אותך" לחשתי לכרית. "אני אוהבת אותך יותר מהכל"
קמתי לכיון האמבטיה ולקחתי את הסכין גילוח ששחכת לארוז.
הסתכלי על היד שלי, לבנה מתמיד והבנתי שזה חייב להסתיים.
הסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי  "מי זאת המפלצת הזאת שעומדת
מולי? למה כל דבר טוב שלי את לוקחת לי?" דמעה אחת בודדה ירדה
לי. חשבתי לעצמי איזה תסריט הוליודי גרוע זה יכול להיות הרגע
הזה אבל מה לעשות, אנחנו חיים בסרט.
עכשיו אני פה, בבית משוגעים. אנשים טוענים שאני לא בריאה כל כך
בנפשי וכל מה שאני יכולה לעשות זה להגיד שנכון אחרת אני מקבלת
מכות חשמליות.
אני פה, שוכבת במיטה "שלי" ובוהה בתקרה נזכרת ביום ההוא
שניפגשנו "אנשים משתנים" אמרת לי.
"אנשים בהחלט משתנים" אמרתי בקול לעצמי, שומעת את חלל החדר
הריק מהדהד לי בראש.
חושבת מה היה קורה עם רק היתי אומרת לך שאני אוהבת אותך, כי
אני באמת אוהבת אותך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נמאס לי לכתוב
סלוגנים כל פעם
שגמרתי לאונן
ואין לי עוד מה
לעשות.





קומיצה מתוסכל
מהתמכרות כפולה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/1/04 13:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הדר ישראל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה