נכתב מנקודת מבט גברית

לפני כ-3 מליארד שנה ברא אלוהים את האדם מעפר הארץ - "מכונה"
מתוחכמת, בעלת כוח תנועה והתאמה לסביבה.
האדם מצידו, לא הבין מאומה - היכן דורכות רגליו , מה רואות
עיניו ובשביל מה הוא קיים.
האדם היה כמעין "מסומם" אשר דעתו לא בו.
אדם היה מאוד בודד כי לא מצא את מינו, אך מה שהאדם לא ידע,
שמעכשיו צרותיו רק מתחילות - האישה .
אישה אשר נבראה בצלמו, אישה העתידית להביא עליו את קיצו - את
הדעת.
לאחר שאדם וחווה (האישה) סולקו מגן עדן עם דעתם בתוכם,
בלית-ברירה אולצו לשרוד בעולם אכזר לבדם.
מימים עברו היה טבע האדם לשרוד, לעשות את כל המאמצים כדי
להבטיח לעצמו את החיים הכי טובים.
אט אט הוקמו אימפריות ותופעת האגואיזם התפשטה ברחבי-העולם ובכל
אדם ואדם.
האדם משרת את האינטרסים הפרטיים שלו, להועיל לעצמו, להפוך את
חייו לפשוטים ונוחים ע"י לקיחת כל הדברים לעצמו וע"י צורת
מחשבה שאומרת: "אני צריך להתחשב אך ורק בעצמי, ולא באף אחד
אחר..." מהדברים שנכתבו המסקנה היא אחת:
מאז ומעולם , מהימים בהם סולק האדם מגן-עדן נעלמה עימו הנחמדות
ומכל הסובבים אותו, והוא נכנס לתוך חיים שלמים של עצמאות
והישרדות, דבר אשר מעורר בנו את השאלה:
האם האדם אי-פעם היה נחמד מרצון מבלי לשרת את האינטרסים
האישיים שלו?
התשובה כאן היא שלילית - האדם לעולם לא היה נחמד.
הנחמדות היא מושג שפרשנותו היא: התנהגות אשר אין בה כל כוונות
רעות, שמטרתה היא לתרום לאחר למען סיפוק ושירות אינטרס עצמי.
מושג הנחמדות נתפס אצל האדם כמושג טהור, אך הוא אינו טהור -
ולכן האדם אינו נחמד מטבעו .
האישה - אשר הכניסה אותנו לצרה הזאת, מראה לנו מאז ומתמיד -
שאנו הגברים איננו יכולים לחיות בלעדיה - ולכן אנו צריכים
להיות אליה, נחמדים.