מרימה את פניה המיוזעות, שטופות הדם והזרע מעל לאסלה המטונפת.
מתחילה להרגיש את הרטיבות שעולה מן הרצפה לברכיה. מישהו דופק
לה בדלת שתמהר, אין לו את כל היום. כיף לו. לה דווקא יש את כל
היום, וגם את הלילה, ואת זה שאחריו, ואת זה שאחריו...

מחוץ לשירותים שוב רואה את הילד החכם והמכוער נורא עם איזו
שרמוטה. שונאת שרמוטות, הן גוזלות לה את הפרנסה. אבל לילד החכם
והמכוער נורא לא אכפת. הוא לא מתאים לדמות שלו בראש שלה. הוא
גם לא מנסה להתאים את עצמו. בטח השרמוטה חושבת שהוא הילד
המכוער אבל העשיר. או...

עוד אחד שמסמן את הבין לבין. בשבילה בין רגל ימין לרגל שמאל.
בין הזמן שהיא חיה בשביל לחיות, או פשוט חיה, להווי הזה
שמשתלט, היא מתערבבת עם הרצפה, הראש שלה התהפך קצת לכיוון הלא
רצוי, אבל זה הזמן הכי טוב לבקש הנחות. כואב לה, אל תתנו לה
ללכת, זו הזדמנות של פעם בחיים, והיא לא תצעק. היא לא תחלק
מתנות, ולא רק כי אין לה למי, היא מתביישת שרע, כי היא עצלנית
ומפגרת ומה לעשות, זאת היא וקל להגיד ו...

קמה. הרבה ימים, יותר לילות. זה אולי היתרון שלה. ילדים כמוה
יותר יפים בחושך. ילדים כמוה זקוקים ליופי שלהם, כי זה מה יש.
כי ככה מתפרנסים. והיא אפילו לא יפה. בחושך עם צללית- תבנית.
כל מה שלא התאים לתבנית נחתך ונזרק. בחושך לא רואים את
העינים.
היום היא כבר יודעת שלמצות את האפשרויות זה תירוץ. אינסוף
אפשרויות, אינסוף חיים אפשריים, הבחירה עולה ביוקר.
וואלה, היא ויוקר כבר לא הולך טוב יחד. אין כסף, וכמה שהיא
מנסה להכריח את עצמה לבלוע את השפיך של כל האנשים האלה (יש בזה
הרבה חלבון) משהו רע לה, היא שוב מקיאה על הריצפה של שרותים
ציבוריים במסיבה זולה וחבל, יש ילדים רעבים בהודו, חסר להם
אוכל שם בהודו, פרימיטיבים. וזו עוד הוצאת כסף על אוכל.

לצאת מהסטנדרטים היה אידאל. היא בהחלט פגשה אנשים מוזרים. הרי
היא מוכנה לעשות הכל עבור תשלום הולם. אפילו ללקק את החרא
שנדבק לאסלה ולעשות כאילו טעים לה. זה עולה יקר, אבל יש סטיות
בעולם. היא מנגבת את הפה, ומתנדנדת לכיוון הדלת. כמה ילדות עם
קוקיות יושבות ומשתכרות ליד הבאר. לכולן קוראים מיטל והן עושות
הרבה רעש. זה הסוג שתמיד מרעיש, מסב את תשומת לב כל העולם לאי
שפיותו ולאי שפיותן השפויה. השתיה אצלה מזמן הפכה שקטה, הרעש
היחיד שנשמע הוא הגרוגרת שסוגרת על המשקה בתקווה שלא תיתן לו
לברוח מאוחר יותר מאותו פתח בדיוק. הבדידות.

פעם היא ידעה שהיא בודדה. היום כולם עזבו אותה והיא לא יודעת.
היא גם לא כועסת. חולשות של אנשים נשארות בגדר חולשות של
אנשים, שום דבר לא אישי נגדה, והעולם דווקא מאד אישי. היקום
הרי אינסופי, אבל האינסוף תחום בגבולות גופה הפרוץ.
התקופה שהיא השאירה על עצמה צלקות בזרועות. הכי נוח, הכי צפוי,
ושכולם יראו. ואז עוד הייתה לה סיבה להתבייש. היום יורד לה דם
ממקומות הרבה פחות קונבנציונליים, ומילא על הזרועות שלה אף אחד
כבר לא מסתכל.

זה לא בשביל תשומת לב, שהיא חיה חיים של מישהו אחר, דמות משיר
שהיא תמיד חלמה להיות.

"טיפסת הכי גבוה את עכשיו מעל כולם,
זה אולי זמן טוב לגלות,
שעצוב שם לבד בצמרת, והענפים דקים"

כרגיל במצב הזה, היא שומעת כל צליל במוזיקה. זה מציק, רוצה
לברוח ואין לאן, ואיך אפשר לברוח ממשהו בתוך הראש שלה. אפילו
הילד החכם והמכוער נורא אמר את זה, אבל היו לו פעימות לב בקצב
מרגיע. זו דווקא כן סיבה להתאהב.

היא יוצאת לקומה השניה של החניה ומצטרפת לקבוצה שכבר יושבת שם.
קריסטל? שיהיה. היא מכירה שם את כולם. היא מהוותיקים, כולם
אותו דבר, ומילא היא חיה רק את עצמה. היא נמרחת על האנשים
ומתהפכת לגמרי. עוברת לה בראש תמונה של החתול שפעם היה לה. היא
מגרשת אותו משם, למרות שקצת מצחיק לחשוב על הבית עכשיו.
ככה היא פעם חלמה להיות. חבל שבחלומות לא מראים לעולם שהאנשים
שהיא נמרחת עליהם לא מכירים אותה בכלל, שלא מראים שהם לא באמת
כנופיה, שלא מראים את הגופה של הרוסי מוטלת עם המזרק ביד יום
אחרי שהסכמת לעשות לו הנחה כשהוא מביא לך בתחת, שלא מראים
אותה. הגשמת חלומות עולה ביוקר, נסגרו החלומות בפניה. העינים,
הפה, הכתפים נשמטו בהשלמה עם המציאות. כמו שפחדה להיות, כמו
שברחה.

כמו ההורים שלה כמו האחים שלה, כמו החברים שאולי פעם היו לה.
כמו שהיא יכלה להיות. היא קיבלה הזדמנות, ואז שכל לא היה
הבעיה.
המוזיקה בראש שלה. כמו זמזום של מקרר שמסרב להפוך לחלק מהרקע.
קשה להתנקות אחרי שכבר עשתה את הדברים הכי רעים שיש. אחרי
שאכלה את הפרי האסור, והוא רק אחד מרשימה ארוכה של דברים שהיא
הכניסה לפה. הגוף שלה כל כך מטונף שזה מחלחל פנימה. גם הראש
זנותי, גם הלב נרקומן.

צריכה פתאום שמישהו יחבק אותה חזק חזק, בלי להרגיש את הזין שלו
מתחכך בה. חיבוק עם פעימות מרגיעות, אבל בלי צלקת שעושה לה
השראה לרעיונות שימנעו ממנה להתמסטל עוד לעולם. או לשתות או
להזדיין או לנשום.

היא עוצמת את העינים, נוחתת בהודו. רואה אשה כושית עם שרשראות
וצמות מחבקת ילד. הוא מסתכל על חברים שלו ואז דוחף אותה. מבין
הלחישות שבאוויר החנוק של מגרש החניה היא שומעת את האישה אומרת
לו שלא ילך, חבל, יש ילדים בודדים בארץ, חסרה להם אהבה שם
בישראל, פרימיטיבים.