כשהייתי קטנה כל מה שרציתי להיות היה רקדנית בלט.
בעצם רציתי יותר להיות סופרת אבל זה נראה לי באותו זמן
חסר תקווה לחלוטין.
אז אמא שלי רשמה אותי לחוג בלט.
הייתה לי מורה רעה כזאת שכל הזמן הייתה צעקה עלינו והייתה
אומרת
ש"בלט זה לא משחק ילדים"...
אז אחרי שהמורה לבלט אמרה שאין לי רגליים ארוכות מספיק,
והמורה למודרני אמרה שאין לי מבט מספיק חזק בעיניים,
ובריקודי בטן אמרו שאני לא יודעת לנענע, הפסקתי לרקוד.
אז היום אני לא רקדנית, אני סופרת.
כי הבנתי שלהיות רקדנית זה חסר תקווה לחלוטין.