רציתי אותך בכל כוחי, רציתי אותך בכל לבי.
היית שמה בשבילי, סיפקת אותי בדרכך...
רציתי לשמש בתור הגדרה של חברה, אך גם לזה נחלה התבוסה של
האכזבה.
הרגשתי שאני שמה איתך, אך עדין לא קיימת בשבילך.
כולן היו שמה, כולן ידידות, כולן יפות, כולן מוכשרות.
רק אני החברה.
אני הייתי זאת שספקתי אותך,
אני הייתי זאת שנתתי לך.
הרגשת אותי ואני אותך... הקשר הזה הוא לקוי מתוך חשש של פגיעה,
מתוך חשש של אכזבה.
רציתי להגיד לך כמה אני אוהבת אותך,
כמה אני קיימת בשבילך ואתה כרגע שם בשבילי.
קיים ונמצא, האמון כולו נתון לך.

אכזבת אותי עם תשובותיך...
ראית את כולן חוץ ממני.
כולן היו שמה בשבילך, אך אני לא.
לא ראית את מה שיש לך בידך.
לא ידעת כמה אני שווה, כמה אני פה בשבילך, וכמה אני רוצה
אותך...
לא סתם אני איתך, לא סתם אני בשבילך,
אלה אני עושה את זה מתוך האהבה.
אומנם אתה עושה את זה מתוך הבילבול, ההורמון, הסיפוק,
החיפזון... רוצה להגיע לאנשהו מהר, כמו שעון דופק דופק.
אומנם את המילה 'חבר' אני כבר לא מחפשת,
מילת האהבה לה אני נואשת.
רוצה את התחושה בידיעה שאני קיימת בשבילך, שיש לך אמון בי
ואיתו קיימת גם האהבה.
אך אבוי שוב פוספס הרגע, התחושה ואיתה גם האהבה...