לא רואה ממטר
רק מלטף את הכריכות של הספרים

ולזה הנאחז בך אמרת שאהבת
ולזה שאהבת אמרת שאחזת.
האצבעות קפוצות מסביב לגוף חלש,
מביטה בעיניים,
והעיניים - הרים שחורים,
סלעי מצוקה.

לא רואה ממטר
לא מרגיש איך אנשים נמחקים

מעבר בין שגרה למסגרת
לא יכול למחוק את טעמה של נשיקת רפאים
לשפתיים מתגעגעות.
ומכבר אלפי שנים, רק פנטזיות חורף
והחורף - כמו אשה מבוגרת
טורחת, מודאגת, מעל ערוגות של פרחים.

לא רואה ממטר
כבר לא משקיף על זריחות בבקרים

בשיממונו הרך של עולם
הצבע - זולג ומתנדף, כמו אריג בכביסה
והשמיים ששורקים ככסילים חסרי תוכן,
אהבה אל עבר השקיעה
שוכחים את גוון הארגמן,
בשכחה כה ברוכה.

לא רואה ממטר
לא זוכר לאן נודדות הציפורים.

ברשומות עבות כרס את מתייקת אותי.
יבבתו החנוקה של הצורך הארוטי
מעיפה אותנו לרצפה.
קחי וציירי לי מקום ללא שם,
בו ירוצו בקרוב הילדים אל הכביש
ואני אחבק את כולם תחת גלגלי היום יום

לא רואה ממטר
רק שוכב מטה עירום ודורך את אזני
קפוא עד שורש נשמתי,
מייחל לקול רגש חנוק מן האדמה,
שומע רק את נשימתה החלולה.