"זה סיפור שהתחיל די מזמן
מעל תהום ריחף אז אור לבן
נולדנו עם כפית, יושבים לשולחן
והכל מוכן לכבודנו

לכבוד ט"ו בשבט עקרתי עץ קטן
במזל טוב נולד לי תינוק מנוון
נושמת לאט, לא נשאר עוד חמצן
אנחנו כאן לבדנו."

בחוץ שקט. כמו תמיד. וגם די חשוך, למרות שעכשיו אמצע היום.
אולי זה בגלל המבט השחור שלי. אולי בגלל הדבר הזה שיש בי,
האטימות הזו.
ואני סובלת. וכואב לי. כמה שתחשבו שזה טוב החוסר ידיעה הזה,
האטימות הזו. אז היא לא. בכלל לא. היא הדבר הכי נורא בעולם. מן
ניתוק כזה.

"Let pain paint your pretty face...
Joy sticks shortly
Then it fades."

לא רואים עלי שכואב לי, כשאני סובלת. אני מכסה את עצמי בהמון
איפור תמיד. מסתירה את עצמי. מסתירה אותי. אולי ככה אני באמת
אעלם, או אשתנה, או לא יודעת מה. רק שמשהו ישתנה כבר.

"אומרים שזה אור כוכבים רחוקים
זה הפחד קרע בשמיים חורים
הירח זה פצע עמוק משנים"

יצאתי החוצה, רק כי כבר לילה. והלילה כל כך כבד, כל כך עצוב.
העובדה שאני לבד לא עוזרת, העובדה שאם אני אפול עכשיו אף אחד
לא באמת יבוא ויעזור לי לקום עוד יותר מקשה. והפחד הזה שדווקא
עכשיו, כשאני הכי פגיעה, דווקא עכשיו אני אפול.
אני מסתכלת מעלי, ובאמת כל מה שאני רואה זה עוד פחד. הכל קרוע,
הרוס. רחוק מכדי שבאמת יועיל לי אבל מספיק קרוב כדי לשבור.
לא ראיתי כלום חוץ מהמון חושך.

"יפה, שיכורה, יחידה בעולם
יש לה נפש מורעלת בתוך גוף מושלם
צוחקת בקול פעמון שנסדק
משנים של סיגריות, לילות של מחנק
בן תמותה לא יבין ריקוד בלי מנוחה
האלים חוגגים, אבל ונוס בוכה..."

ראיתי אותה. עומדת מולי. כאילו זוהרת בין כל החור השחור שהקיף
אותי. היא הייתה כל כך יפה.
ראיתי את הדמעות שלה. שוב היא צריכה מישהו שיהיה איתה. למרות
כל מה שהיה לה ולמרות כל הקנאה של אנשים בה עדיין היה לה רע.
ורק אני יכלתי להבין את זה, רק אני ראיתי את זה בה. כל פעם
שהיא הייתה צריכה חיבוק או סתם מילים חמות היא הייתה מופיעה.
היא ידעה איפה למצוא אותי תמיד ואני ידעתי מה להגיד ואיך
לעזור. אז אולי זה קצת ניצול, אבל לא אכפת לי. אני אוהבת אותה.
היא הכל בשבילי. הייתי אומרת שאני מוכנה למות בשבילה, אבל למות
אני מוכנה בלי שום קשר.

"לשבור ולנפץ בלי לתרץ, ובלי לתת תשובות
לטעום את הכאב בלי לפחד, אפילו להנות
לרצוח את הרגש, לכבות את כל האהבות"

חיבקתי אותה. זה הכל. והיא ישבה שם ובכתה לתוכי. וגם אני בכיתי
לתוכי. לא היו לי יותר מידי ברירות. חולשה זה לא משהו שרציתי
להראות, ובטח לא כזאת אהבה אליה. לא יכלתי להרשות את זה לעצמי.
לא יכלתי לתת לה את הסיפוק הזה, את ההרגשה הזאת שמישהו כן אוהב
אותה באמת בעולם הזה, שלמישהו באמת אכפת ממנה. לא יכלתי. וזה
לא שלא רציתי, וזה לא שזה בא מרוע או מחוסר רצון שיהיה לה טוב.
פשוט פחדתי. פחדתי שזה לא הדדי וידעתי שברגע שאני אראה לה משהו
כזה היא תברח, תיבהל. או שהיא פשוט לא תגיד, לא תראה שזה הדדי.
לא תשאיר לי יותר מקום לספקות. אז העדפתי ככה. שהיא תסבול עוד
טיפה אבל אני אוכל להמשיך להתקיים. אנוכיות טהורה.
היא המשיכה לבכות. והדמעות שלה כמו נהר הטביעו אותי. ונשברתי.
הלכתי.

"קוים של דאגה מסתמנים על פנינו
אומרים שאנחנו פשוט מזדקנים
דאגות כמו סכין חותכות את הפנים
והפחד קורע עמוק מבפנים"

בחדר בכיתי. כמה שבכיתי. ולא עלי, על זה חבל לי לבזבז את
הדמעות. בכיתי עליה, על זה שכואב לה, שעצוב לה, שהיא סובלת,
שהיא לא יודעת כמה אכפת לי, שאני לא יכולה להגיד לה כמה אכפת
לי.
הוספתי כמה צלקות ליד שמאל, כמה ליד ימין. פעם האמנתי שעל כל
צלקת כזו יוצאת לי אחת מבפנים, היום אני יודעת שזה לא נכון.
אני ממשיכה עם הזבל הזה בכל מקרה.
הלכתי לישון.

"אומרים שבבוקר הכל מסתדר
זה אותו הסיוט, רק עכשיו אתה ער
והשמש היא פצע גדול שבוער."

התעוררתי עם הרגשה מוזרה, וכמה שזה מסריח ומטומטם להגיד את זה
הרגשתי שמשהו לא בסדר, שמשהו קרה. לא התייחסתי להרגשה הזאת
שלי, ממתי אכפת לי ממה שאני מרגישה? המשכתי את היום כרגיל.
בהיתי בתקרה. ואז בקיר, ושוב קצת בתקרה, עד שהיה חשוך מידי
בשביל שאני אראה אותה.
יצאתי החוצה, הלכתי בלי שום מטרה. הייתי סתם עוד צל בכל הכלום
הזה. חיכיתי שהיא תמצא אותי.
בסוף מצאתי אני אותה. שוכבת בתוך איזו סמטה, שוחה בדם של עצמה.
לא צעקתי. לא נשמתי. לא בכיתי. לא כלום. רק ניגבתי לה את
הפנים, היא לא רצתה אף פעם שיראו שהיא בכתה.
ישנתי בערך יומיים אחרי זה. פשוט לא התעוררתי. אולי הייתי קצת
מתה, אולי סתם מחוסר ידיעה מה לעשות עם עצמי פשוט לא קמתי.

"זמנים מוזרים
עננים נשברים בין קירות
מבטים אפורים
שתי ידיי זו עם זו לא מדברות"

זאת הייתה התקופה הכי מפחידה בחיים שלי לדעתי. פשוט חוסר
ידיעה, חוסר מעש, חוסר תקווה, חוסר אהבה, חוסר הרגשה, חוסר.
פשוט הכל היה לי חסר. אפילו כלום לא היה.
כל הזמן שלי עבר בדיבור אליה, בכתיבה אליה.

"Now, I can't keep pretending that I love
What you do to me
No, I don't think I can love you anymore
It's hard to say
Though I will stay
I hate you."

איך היא היתה יכולה לעשות לי את זה. לקחת ממני את הבנאדם הכי
חשוב לי. רואים שלא באמת היה לה אכפת. רואים שכל הזמן שישבתי
איתה היה לחינם. רואים ששום דבר לא חדר אל לב הקרח שלה. רואים
שהיה חבל על כל הזמן הזה, על כל הזמן שחייתי בשבילה. אני לא
חושבת שיש עוד בנאדם ששווה לי לחיות בשבילו. מישהו שמגיע לו
שאני אעבור את כל הסבל הזה רק בשביל כמה שעות להיות שם
בשבילו.

"בתוכי קמה אש לנופים אחרים
של ירוק ריחני
של כחול טובעני
התקרה מנמיכה, מזכירה
זאת אני."

נמאס לי. לא רוצה לפחד יותר. לא רוצה לחיות יותר בלי טעם. לא
רוצה לדעת שכמה שיהיה לי אכפת מאנשים וכמה שאני אהיה שם בשבילם
זה עדיין לא יהיה הדדי. אף אחד לא באמת יכול לאהוב אותי. אף
אחד לא באמת יכול להבין את זה, להרגיש את זה. כמות כזו של שנאה
עצמית שמצויה בתוכי, כזה חוסר אכפתיות מעצמי. כזאת אטימות.
השחור הזה, השקט הזה, הכלום הזה. נמאס לי.

"כל פחד מואר
וכל חושך אכזר
וכל יום שום דבר
ואנחנו מתים
והפחד נשאר
והפחד נשאר."

כל הציטוטים לקוחים מתוך הדיסק "זמנים מוזרים" של המכשפות.