האוטו שלי חנה בודד בחניה המאולתרת שבזמנו הגדירו כמה משאיות
באחד החופים הנטושים של חיפה. החושך מסביב היה קצת מפחיד, אז
סגרתי את החלונות למרות שנורא רציתי לשמוע את הים. אחד הצלילים
היותר נעימים המוצעים לאוזן האדם.
במקום זה נאלצתי להסתפק בסינגל החדש של "משינה".
"הפסיקו את הכל, אני רוצה לרדת."

כן, העולם היה צריך להיעצר, חשבתי לעצמי בעודי בולעת במהירות
עוד סוכריית לימון חמוצה במיוחד, אחרי שסיימה לחרוך את חייכי,
מדמה לעצמי שהיא לא אלא גלולת שינה חזקה שתגאל אותי מהלילה
הזה.

לא, לא אל החוף הנטוש בחיפה הייתי צריכה להגיע באותו ערב. זו
הייתה אמורה להיות התחלה של ערב שישי מוצלח למדיי. רק חצי שעה
קודם לכן יצאתי מהבית, לבושה ומאופרת בקפידה, כשפני מיועדות אל
ערב הפתיחה החגיגי של מועדון חדש בצפון, שם חיכו לי חברותיי.

כוח משונה כמו גרם לי להסיט את ההגה שמאלה אל כביש החוף, לנסוע
כמהופנטת דקות ארוכות לאורכו, להאט לפני הפנייה המוכרת...

היינו באים לכאן די הרבה. היית נוהג לאסוף אותי אחרי הלימודים,
ככה, עם חולצת התכלת של התלבושת האחידה והמחברת עוד ביד והיינו
יושבים לנו את כל שעות הצוהריים מביטים אל התכול של הים תחת
השמש המנצנצת. לפעמים בימים החמים יותר, הייתי נשארת לבד,
שכובה על המגבת הפרוסה, קוראת איזה ספר ומגניבה מבט מידי פעם
כדי לתפוס אותך גולש בין הגלים.

כל יום.

כשלא חפפו לנו ימי הלימודים, לא התייאשת- גם אם יצא רק לפנות
לילה היית מכריח אותי לבוא.
"זו התרפיה שלנו" היית אומר ומתעקש על לפחות טיול רגלי קצר
בחול.

ומה אגיד לך...
התאהבתי.
בהתחלה בך, אחר כך בים ולבסוף בשילוב הנפלא של השניים.

אתה לא באת בלי הים, ואני תמיד ידעתי שיבוא יום ואוצר הטבע
המופלא הזה ייקח אותך ממני. אז זה עוד היה הרחק מעבר לאופק. אז
הייתי בטוחה שנהיה חזקים מספיק כדי לנצח.

עוד סוכרייה צורבת, מביאה עמה כבר דמעה של כאב. אבל זה כל מה
שסוכריות האלו הצליחו לעשות. החלונות החלו להתכסות באדים וכבר
לא יכולתי לראות את הים. הריח המלוח חדר אל הרכב דרך החלל הדק
שהשאירו החלונות הסגורים. יכולתי לשמוע את הרוח מנשבת בין
צלילי הרדיו הצורמים. נאבקתי נואשות ברצון שלי לצאת מהאוטו אל
החול הרך.
עבר הרבה זמן.
לא ידעתי אם אוכל לחזור.

ביום שלפני יצאנו לטיול האחרון. הירח השתקף בצורה מושלמת במים,
הרוח נשבה קלושות מניעה אדוות זעירות לאורכו של הים והחול
החמים עטף ברכות את כפות רגלינו היחפות. צעדנו ככה בדממה כל
הדרך עד הצוק, ספק מתמכרים לצליל החרישי של המים, ספק פשוט לא
יודעים מה לומר. שעה ארוכה ישבנו שם, המים נוגעים-לא-נוגעים,
משפריצים רסיסי טיפות נעימים לכל עבר, והכרחת אותי להבטיח.
לא יודעת מאיפה שאבת את הכוח.
את הכוח לשתוק, לא לדבר על מה שהיה, מה שיהיה. את הכוח לבקש
ממני רק דבר אחד. לא ביקשת שאחכה, לא ביקשת שאשאר חזקה. רק
ביקשת שאבטיח להגיע יום יום אל הים. "זו התרפיה שלנו" לחשת
בשקט בשקט ואני ראיתי את הדמעה היחידה שהרשית לאיש לראות
מעולם.

עד אור הבוקר נשארנו על הצוק, הצוק ששמותינו היו חרוטים עליו
למעלה משנה. את כל הכוחות שבעולם גייסתי באותו לילה כדי לא
לחשוב על הים ההוא שיהיה רק שלך מאותו יום והלאה, והצלחתי.
והייתי מאושרת.
והזמן היה צריך להיעצר.

מלח הדמעות שהלכו וגברו רק  הוסיפו כאב ללשוני הצרובה. לא
הצלחתי לראות די דרכן על מנת להושיט את ידי אל המפתח ולברוח.
ידעתי שלא אהיה חזקה מספיק לעמוד מול הים האימתני ברגע שאתקרב
אליו. ידעתי גם שלא אוכל למנוע מעצמי להתקרב. לא עבר מספיק
זמן.

ניסיתי בהתחלה. במשך כל השבוע הייתי יורדת ערב ערב אל החוף
וצועדת את ההליכה הקצרה. כל שבת, בשעה הקבועה בה התקשרת הייתי
דואגת להיום שם על הצוק, לתאר לך את הנוף שאני רואה. השבועות
הראשונים עברו וכשחזרת הייתי מאושרת, ולרגע חשבתי שהכל חזר
להיות כמו פעם, גם אם זה רק למספר שעות.

חלצתי נעליים וצעדתי רועדת על החול הקר.
חמישה חודשים. הרבה זמן.
הרוח פערה את שערי, הגלים התנפצו בחוזקה אל החוף. הים כמו ניסה
לשאוב אותי לתוכו. הייתי צריכה לחזור, ראשי כבר הסתחרר מרוב
כאב הדמעות, אבל לא הייתי חזקה מספיק. חשבתי שאהיה, כמו שחשבתי
אז.

שבועות חלפו ועברו ובפעם האחרונה שחזרת לא ירדנו אל הים. הבנתי
שיש לך מספיק ממנו שם, הבנתי שככה מתערבבים הדברים שהבטחנו שלא
נערבב. אבל מאותו הרגע גם אני לא חזרתי אל הים.

נשברתי.
נשברתי כל כך חזק וכל כך מהר. כי מהרגע שהפסקתי להגיע אל הים
לא הצלחתי להפסיק את הדמעות.

מאז גם לא ראיתי אותך. "הפסקתי עם התרופה" אמרתי בשיחה
האחרונה.

התיישבתי על החול. לא עליו אלא כבר ממש בתוכו. חפרתי את עצמי
פנימה בתקווה שהוא יצליח איכשהו לכסות אותי. ידעתי שאני צריכה
לברוח, אך גופי לא הגיב יותר לפקודות.
יכולתי להריח את הריח שלך באוויר, להרגיש את הנשימה שלך על
פני, את שפתייך מרפרפות על שפתיי, את ידך בידי...
איך ציפיתי שאהיה חזקה? איך חשבתי שעבר מספיק זמן? איך חשבתי
שאוכל לא לשוב אל הים...

לא יודעת אם חפרתי כל כך עמוק או שבכיתי כל כך הרבה, כי בבוקר
כשהתעוררתי החול מסביבי היה ממש לשלולית מים. קרני השמש פגעו
בצוק שנראה מרחוק וריצדו עליו בעליצות.
ואני הבנתי שאני ואתה זה לנצח.

הבסיס לא היה כל כך רחוק, השעה הייתה מספיק מוקדמת ואני
והסנדביצ'ים שקניתי ב"פינה של שאול" עשינו את דרכינו אליך.
הדמעות איימו לפרוץ עוד כשדיברתי עם עשרות אנשים שונים עד
שהגעתי אליך.

יום שבת, מדים לבנים, מריח מאותו ריח שהלך איתך מהיום בו הכרתי
אותך, חיבקת אותי חזק ובכיתי מאושר.
אלה היו עוד שלוש שעות מאושרות שהבאת לחיי.
רק שלוש שעות, כי דמעות אחרות הציפו אותי ברגע שהייתי צריכה
לעזוב. דמעות של מחנק, של ערפל בחלל אינסופי. אותן דמעות
שניתקו אותי מהעולם במשך שבועות ארוכים, שמנעו ממני לחזור אל
הים.
ואליך.

לא, הזמן לא נעצר. הוא גם לא  רץ במהירות קדימה כמו שקיוויתי
שיקרה. לא הבטחתי לשוב לבקר, לא הבטחתי לענות לשיחות, והפעם גם
לא הבטחתי לחזור אל הים.
רק הבטחתי להתמודד עם הזמן.