באמת שלא קרה משהו מיוחד. אלה היו עוד שבועיים מסריחים
ומיוזעים תחת לשמש בקופחת של עזה. בתחילת שבוע שעבר הטנק של 73
עלה על מוקש ויוסי שכב שבוע שלם בבית החולים כשהוא מחוסר הכרה.
אבל הוא הצליח לצאת מזה, קיבל קצת מנוחה מהשגרה וגם אותנו
החליטו לשחרר הביתה.
באמת שהכל היה רגיל, בשעה 9:40, קומתיים או לא, הייתה רכבת באר
שבע - חיפה צפופה כתמיד. יכולתי להעריך אולי 200 איש במטרים
הספורים שמסביבי, דוחפים ומוחצים אחד את השני. אבל שטויות.
אחרי תשעה חודשים בטח שכבר מתרגלים. הרצפה מעולם לא הייתה נוחה
יותר לנמנום טוב של בוקר יום שישי.

הריח של פשטידת הבצל של אימא חדר לאפי בהדרגה כשעליתי במדרגות,
התגובה הרועשת של בטני לא אחרה לבוא. התמונה הייתה תמונת צוהרי
יום שישי רגילה - אימא במטבח, אבא קורא עיתון ושקט.
חיבוקים, נשיקות, מקלחת, ארוחת צהריים מזורזת עם חוויות
מתומצתות מהשבועיים האחרונים ואני כבר משלים שעות שינה. מתהפך
במיטה עם חיוך קטן מחלום מתוק כשאני שומע צלחת נשברת וקולות
בכי חנוקים. עוד מריבה. זה הכל. אין מה להתרגש אני אומר לעצמי,
מתהפך ושוקע חזרה לעולם הדמיון.

בשיחה המאולצת של שישי בערב, הגדוד, החבר'ה והחולות של עזה כבר
נראים רחוקים כמו תמונות מסרט. מיקי ויעקוב מחייכים מתוך המסך,
אני מתעדכן במצבו של דויד שהגרורות אצלו כבר מצאו את דרכן אל
הכבד. אבא מנצל את עזרתי בשליחת הפקסים השבועית אל הכתובות
שבמודעות הדרושים. אולי הפעם.
שגרתי. אחרי 9 מתחילים לזרום הטלפונים. קבענו בפאב. המקום
הקבוע, אין חדש. אני יודע שתהיי שם, את תמיד שם. חושב. מתכנן
כמה מהלכים קדימה, מה לומר לך הפעם. איך להתנהג. יותר טוב- איך
לא.

אני מקפיץ טקילה. חצי שעה מאוחר יותר את מגיעה. איך את מצליחה
תמיד לשמור על החיוך הזוהר הזה שלך? על האושר שקורן ממך גם
כשאינו שם? מסביב בנות בגופיות צמודות, חצאיות קצרצרות, גרבי
ניילון עוטפים רגליים חטובות ואת - במכנס ארוך מתרחב, חולצה
רומנטית ורודה, לא חושפת סנטימטר אחד מיותר מגופך ועדיין, הכי
סקסית מכולן. מתיישבת במרכז השולחן, בכיסא הריק שכאילו חיכה רק
לך. מתנצלת כרגיל שאת נשארת רק לשעה. מדברת עם כולם, מחייכת אל
כולם. גם אליי. חיוך רגיל, לא חם מידי, לא קר מידי - החיוך
שלך. מתעניינת מה נשמע ואיך בצבא ואנחנו נכנעים לעוד שיחת הא
ודה רגילה שבינינו. שיחה שמשום מה פעם התקשינו לנהל. את מתקשה
לבחור ואני ממליץ לך על משקה, תוך כדי מאבד את עצמי ומזמין עוד
כוסית, מבטיח שזו האחרונה ושוקע. שוקע בך, בשיחה איתך, בתהום
שבעינייך היפות. החבר'ה מסביב הם לא יותר מדמויות מעורפלות.
ואת מספרת, לא מפסיקה לדבר ונשמעת מאושרת... כבר התרגלתי
איכשהו לתחושה הזו שבלב, למחט הקטנה שתמיד שם, מסתובבת ודוקרת
בכל פעם שאת בסביבה. בכל פעם שאת מחייכת ושולחת ניצוץ.

באמת שלא יודע מה קרה לי באותו לילה. זה לא היה משהו מיוחד.
אני רגיל שאת פעם באה והולכת. שיעברו עוד שבועיים עד שאראה
אותך שוב. ואפילו כמעט ולא יצא לי לחשוב עליך בשבועיים
האחרונים, אבל איכשהו זה קרה והתמונה שלך, שלנו, מאותו לילה
בכינרת סירבה לצאת לי מהראש. גם כשנשארתי לבד עם החבר'ה, גם
כשעצרנו לאכול בורקס בדרך הביתה, גם כשלא שמתי לב שהולוו לפני
בלם בפתאומיות.

ככה מצאתי את עצמי שוכב מסומם למות בין הקירות הלבנים. כששוקי
אמר לי שבאת לבקר הייתי בטוח שזה עוד אחד מהחלומות הזויים של
שישי בצהריים. אבל זו באמת היית את. החיוך המקסים נמוג,
העיניים הנוצצות כבו. ישבתי לידי שעה שלמה ולא אמרת מילה. רק
החזקת לי את היד. יום אחרי יום, 10 ימים שלמים ולא הוצאת מילה.
עד הפעם האחרונה שבאת, שמת את ראשך על חזי והשארת את כותונת
ביה"ח מוכתמת בדמעות. ואני כבר חשבתי שזהו זה, אבל את התעשתת
במהירות. זרקת לאוויר את התקציר הזה, שלי ושלך. איך שאני
בבלגן, איך שזה נורא מסובך ואיך שהכל פשוט יותר מידי בשבילך.
הלכת.


ואני כבר או-טו-טו מחלים, יום שני חוזר לגדוד. בטח יעבור קצת
זמן עד שאראה אותך שוב בפאב, אבל את תגיעי, מחייכת וקורנת.
ושוב אביט בעינייך הגדולות ורק אחכה שתישברי. תראי שזה אנחנו,
וכל השאר שטויות.