מאז שהוא נולד הוא מטפל בו. ועכשיו, כשהוא גדל, הוא התינוק
מטפל בסבו הזקן. אמו תמיד אמרה שיום הולדת הינו דבר חשוב, לכן
נוהג לא לדלג על אף אחת מהשנים.
"היום יום הולדת".
סבו הזקן יושב על כיסא הנדנדה והוא מאחוריו. 'יום נאה', הוא
מציין ומניח על השולחן קופסא ארוזה בעטיפה עם דגם של פרחים
לבנים. סבו מסב את גבו לבחון את הדלת. 'אורן', הוא אומר ופותח
את העטיפה. 'מתנה נאה', הוא מציין וחוזר לנום על הכיסא. הוא שב
לחבריו ולא שוכח לחזור בדיוק בשבע לארוחת הערב להשביע את רעב
סבו.
"תראה אותה רוקדת".
הוא עוזר לסבו הזקן להגיע מהמיטה לסלון. קשה לו ללכת, והיא נעה
ממקום למקום בקלילות שכזו לא נראתה מעולם. 'חברה נאה מצאת,
ילדי',  אומר הסב ולוגם מכוסו. יפה מכולן ואוהבת אותו. חיוך
מציף את לבו כשרואה אותה מאושרת, לא מפחדת משהיה בביתו.
"מה היא יודעת?".
הסיפור מתנגן בשנית. הילד-הנער, מביט בסבו ומודה לאלוהים. ואז
היא יורדת, רועדת, והוא לא מבין. 'על מה את חושבת?', הוא שואל
מודאג. ילדה מהממת מאבדת כיוון לחיים. והוא אחריה, והיא המומה.
יורד הערב, הוא חוזר לשגרה. האהבה מנצחת, היא חוזרת וקופאת
במקום. יושבת בארוחה שחברה הכין ומתעלמת ממבטי הזקן.
"מחר היומולדת שלו".
הוא מחבק אותה חזק, שהפעם לא תברח. 'מה את מסתירה בלבך
הענוג?', הנער שואל מתכונן לפקודות. 'תניח את הסיכה בצד', היא
מבקשת ומוסיפה, 'סבך לא בסדר'. 'מה את יודעת?', הוא שואל. 'הוא
רוצה שתעזוב', היא משיבה.
"הגיע היום".
שניהם מגיעים, סבו עוד נם על הכיסא. 'בוקר נאה', הוא מציין.
'אורן', הסב משיב וסבא. מעולם הוא לא ראה אותו כך. 'היום
יומולדת', הסב מחייך וקם על רגליו. 'הביטי בי', הוא מבקש,
דורש. 'לעולם', היא נצמדת לחברה. 'מתנה נפלאה', הסב קם והולך.
ובחצר הונחה לה קופסא עטופה בעטיפה עם דגם של פרחים לבנים. היא
כבר יודעת. בלילה, כשהוא מבקש לדעת מה קרה, היא ממשיכה לרעוד,
מסרבת ובוכה. והוא עוטף, מרגיעה, מנסה להתנגן לפי התווים שלה.