לכל אחד זה קורה בשלב כלשהו בחייו. כל אחד עוצר לפעמים לחשוב.
יש כאלה שעוצרים לעיתים נדירות מאד, משהו כמו פעם מקסימום
פעמיים בחיים. אצלי זה קצת יותר, אני מתכוון הרבה יותר - למען
האמת כמעט כל יום ובעיקר בזמן האחרון. אני מניח שזה בגלל
הפרידה הכואבת מחברה שלי - זה גורם לי לחשוב. אני מתגעגע אליה
בכל שניה, מריח אותה עם כל נשימה, ושומע את קולה עם כל שיר
שמתנגן ברדיו.
רוב הזמן אני די עצוב, או שאני עסוק בלהזכיר לעצמי איך זה היה
לישון לידה, לדבר איתה, לאהוב אותה.
רוב הזמן ליבי שבור. כשאני ער, אני חושב עליה, כשאני ישן, אני
חולם עליה. כל מה שאני עושה - אני עושה בלעדיה.
הגרון שלי כואב מדמעות. ברגעים הבודדים ביום שאני לא חושב
עליה, אני מתאמץ כל-כך קשה שלא לחשוב עליה, שרק מהמאמץ אני
נזכר איזה נפלא זה היה כשהיינו ביחד.
אתמול בבוקר הכל השתנה, קמתי בבוקר עם מן חיוך טיפשי שכזה על
הפנים, חיברתי את רסיסי ליבי השבור מבית החזה, השתעלתי חזק כך
שכל דמעותיי מהגרון נשטפו להן, והחלטתי שהעולם כל-כך גדול,
שהאפשרויות הן אין סופיות ושהזמן קצר, קצר מדי - פשוט אין לי
זמן לכל האבל הזה.
כבר יומיים שאני לא חושב עליה, וגם כשכן אני נזכר בה בחיוך ולא
בדמעה, אחרי הכל היה לנו טוב ביחד, הכי טוב ביחד.
אני אוהב אותה, אני צריך אותה, אני אהיה איתה. ואם לא היום אז
אולי מחר, אולי בעוד עשר שנים, ואולי רק בגלגול הבא. עכשיו,
כשאני מחייך יש לי זמן.
בעוד כמה שנים, כשכל אחד מאיתנו ימצא את מקומו ביקום השחור
הזה, שהפנס של כל אחד מאיתנו יאיר לנו את הדרך בחושך הגדול -
ביום הזה ניפגש, הפנסים שלנו יצטלבו והחושך יהפוך לאור.
באנו חושך לגרש.
שיהיה לך בהצלחה יקירתי, ותדאגי שהבטריות בפנס שלך לא יגמרו
כדי שאוכל למצוא אותך בחושך הגדול.




מוקדש לחרדון היפה ביותר עלי אדמות...