"אם כל כך רע לך," הוא התחיל לדבר ולפתע נשמע כל-כך אמיתי, "אז
למה את לא מפסיקה? למה את לא אורזת את הזכרונות ובורחת?"  הוא
מעולם לא הבין למה בכלל התחלתי עם זה, ההיגיון שלי, אבל זה לא
היה חשוב.  כבר לא.  עכשיו הוא כבר לא הבין כלום.  בייחוד למה
אני לא מקשיבה לו אפילו שהרגש תומך בו.  גם הרגש כבר מזמן
נכנע, אבל הרגש זו לא פונקציה- לסמוך עליו זה כמו לסמוך על
החזאי שמחר יהיה חם אפילו שכבר חורף.  אבל הרגש לא שואל שאלות
ולא מחפש הסברים ותירוצים כמו ההיגיון.  הוא פשוט שותק, ואולי
בגלל זה נוח לי יותר להשאר איתו ולדבוק בו.  אבל עכשיו כשהוא
לא מצליח להחליט, גם אני לא.

זו כבר הפעם השנייה בחיי הקצרים שהלב והשכל הולכים מכות.  אני
משתדלת להפגיש בינהם כמה שפחות, אבל זה כבר לא כל-כך מצליח
ואני גם כבר לא כל-כך בטוחה שזה שווה את המאמץ.  אם לא היו כמה
פייטים טובים לא היה מעניין לנו בחיים.  וזה מעניין, תמיד כיש
מכות זה בין הלב והשכל, ואיכשהו תמיד הלב החלשלוש הזה לפחות
נפצע אם לא מפסיד. פעם קודמת הוא הפסיד, אבל בהחלט נתן פייט
מכובד.  נלחם עד טיפת הדם האחרונה.  וכאב, כאב לו נורא.

ועכשיו, לא נותר לי הרבה לעשות.  לשבת בשקט,לצפות מהצד.  אולי
לחכות לכמה ערסים שיבואו לעודד, כבר לא באמת איכפת לי את מי.
העיקר שיגמר כבר הקרב הטיפשי הזה.  אבל ככה זה זכרים כנראה,
רבים על כל דבר, אפילו שהם מסכימים אי-שם בחצי הדרך.  זה עניין
של כבוד, אני לא ממש יודעת.  אולי זה אפילו גם קצת כיף להם,
אבל למה הם לא מבינים שלי זה מכאיב?  כנראה שגם זה איזשהו קטע
של זכרים...