הוא השתחרר מהצבא ב-16 לאוקטובר 2003.
הוא מובטל מאז.
הוא שוכב  על הספה וצופה בטלויזיה.
הוא שכב על הספה גם לפני הצבא, זה היה נראה כאילו הוא רוצה
לגדול לתוך הספה ולקבל את הצורה שלה ואת הצבע שלה.
הוא אפילו היה עושה במכנסיים כדי לא לפספס את התכנית שהוא אוהב
שנמשכת 30 דקות אבל הוא אוהב לשבת בשירותים 20 דקות על השעון.
כשהוא נשאל למה? הוא ענה "אני נשאר בשירותים כל כך הרבה זמן
בגלל שאני אוהב לתת לתחת שלי להתקרר רק אחר כך לנגב".

הוא הלך לראיונות עבודה, ולהירשם בחברות כח אדם אבל בגלל שהוא
יושב כל הזמן בבית ולא רואה אנשים הוא נהיה אפטי ופראנואיד.
הוא מפחד לעזוב את הבית ואת הטלויזיה.


הוא הלך פעם  לפסיכולוג  בהמלצת היועצת מבית ספרו ומסתבר שזה
הדבר הכי טוב שקרה לו.
הוא אובחן כילד שסובל מחרדת נטישה אשר מתקשה להתמודד עם
שינויים דרסטיים בחייו.
הוא העמיד פנים שהוא מסוגל להתמודד עם בעיותיו
אבל דחק את ההרגשה שאפילו הפסיכולוג שלו נטש אותו.

הוא רוצה להיות המוזיקאי היחיד שלא צריך להקה אלא רק מחשב
גיטרה וכמה סינטיסייזרים,כמו הליצנים האלה שלובשים תוף ענקי על
הגב,עם גיטרה ומפוחית.

הוא כתב אפילו כמה שירים וניסה לפרסם אותם בכמה אתרים, אבל
בינתיים הוא מחכה שיאשרו את השירים אז כל יום הוא בודק באי
מייל שלו אם אישרו את השירים.
הוא החליט שבזמן שהוא עושה את זה כדי שהוא ימציא לעצמו
ביוגרפיה מרשימה, הרי לאף אחד לא איכפת ממובטל שיושב כל היום
בבית והריגוש הכי גדול שהיה לו כל היום אם לא כל השבוע היה
שהוא הלך לקנות את הדיסק החדש של sigur ros.

הוא לא נראה דוחה או משהו,פשוט הוא מתנהג לפעמים כחפץ הכי לא
משמעותי בחדר. אפילו השולחן יותר משמעותי ממנו,לפחות לשולחן יש
שימוש.

הוא מרגיש כמו חית מחמד שמחכה לבעליה שיגיעו הביתה אחרי היום
עבודה שלהם.
ובמקרה שלו בעליו זאת אימו שמגיעה כל יום בשעה 2 וחצי בצהריים
אחרי העבודה ומצילה אותו.

הוא רוצה להשתדל.
הוא רוצה להשתנות.
הוא רוצה לעבוד.
הוא רוצה להוכיח לכולם שהוא לא בזבז שום זמן ושכל עכבה הייתה
לטובה.
הוא היה רוצה אבל הוא רוצה ללכת לישון, אולי מחר יאשרו לו את
השירים באתר,
ואולי מחר יתקשרו מחברות הכוח אדם ויציעו לו את ה-עבודה.
אולי מחר  הוא יכתוב עוד שיר ויוסיף אותו לרפרטואר המפוברק
שלו.