כל הדיבורים, כל העשיות
הם סתם
כל הפיטפוטים, כל הבדיחות
לא שוות בכלל
דבר אחד תגיד לי,
מבלי להתחרט,
איפה הכלל?
האם זה שווה
כל המשחק הזה
אלף פעמים הולכים בעיגולים
עוקפים את אותם המכשולים
וממשיכים
אלף פעמים רצים בלי מעצורים
אל התהום
אלף פעמים נופלי ועפים לעננים
רחוק מהעיניים
שלהם
ומתאדים
לאט לאט לנצח
כל הדיבורים, כל העשיות- למה?
הרי גם ככה אין מי שיושיט עזרה
הולכים ונאבדים, עוקפים וממשיכים
רצים ונופלים, עפים ומתאדים
במשחק הזה
על החיים ועל המוות
שמושך ורומס אל תוך התהום
ולעלות משם כל כך קל שזה כואב
ובורחים ועפים אל תוך העננים
בחזרה אל העולם הזה
כל הבדיחות, כל המחבואים
לא מפריעים בכלל
למה לנסות- לחינם
להצליח, לשאוף ליותר
וליפול עמוק עוד יותר אל הלא נודע
לפעמים זה טוב, לפעמים זה רע
אבל זהו הכלל היחיד של המשחק
הוא חסר כללים, חסר תהיות
הוא חסר דיבורים, וחסר מעשיות
יש יותר מאמת אחת בכל סיפור,
אגדה או מציאות
ויש חושך ויש אור
אבל הכל אפור, האור עמום,
החושך לא מוחלט
בשום מקום ביקום
ואתה נשאר עומד פה,
כאילו כלום.