המתמטיקה הרסה לי את החיים.

שמישהו בבקשה יסביר לי איך לעזאזל אני אמורה לעשות בגרות השנה,
כשכל מבחן אני מקבלת יותר נמוך ויותר נמוך, והמורה שלי רק
מחייכת לה בשמחה מול הפרצוף שלי ונהנת להגיש לי תיקוני מבחן
שהיא כותבת בעונג רב עד השעות הקטנות של הלילה!

אני מאבדת את השפיות.

אתם לא מבינים איך החיים שלי היו מושלמים בלי מתמטיקה. הייתי
בן אדם שמח וטוב לב. לא הייתי צריכה להוציא אלפי שקלים בחודש
על מורים פרטיים שלא עוזרים לי אפילו קצת, לא הייתי צריכה לקום
בשבע בבוקר כל יום ראשון ולהכנס לכיתה לשלוש שעות מתמטיקה
אכזריות כל פעם מחדש. הייתי יכולה לצאת, לבלות, במקום לשבת יום
אחרי יום עם הג'ינג'ית ולבכות אחת לשניה כמה שאנחנו לא מצליחות
כלום, לא משנה כמה פעמים ננסה את אותו תרגיל.

אני מרגישה שהחיים שלי איבדו את משמעותם.

מה פתאום מבחן על כל החומר? 11 שנות לימוד, ופתאום אני צריכה
לעשות מבחן על כל השנים האלו בבת אחת! זאת בדיחה של המורים! של
סיגל, היא המציאה את הכל. היא עמדה באסיפת-מורים והצביעה, אמרה
לרכזת שכדאי לה לתת לנו, התלמידים המסכנים, מבחן בהיקף של אחת
עשרה שנה.

הכל זה קונספירציה פה. ככה זה עובד, זה הטרנד החדש. מורים
סדיסטים ומשועממים שלא מרוויחים מספיק כסף לשכפל דפים, אז הם
מוציאים את הכל עלינו. אני מאחלת לכל אותם מורים אכזריים,
שישאבו לתוך מערבולת שאין לצאת ממנה, ויכנסו לחדר צפוף אחד בו
יקרינו להם סרטים של קטנטנות והמורדים עשרים וארבע שעות ביממה,
מרתף האינקוויזיציה!! ביחד עם רוצחים סדרתיים והמורה המטריד
מינית שלי שיבצע בהם מעשים מגונים מתי שיתחשק לו. שבעת מדורי
גיהנום לא ישתוו לחיים שלי עם מתמטיקה בתוכם.

והכי הורג אותי, זה איך לעזאזל יש תלמידים שמצליחים לפתור את
כל הבעיות האלה!! חמש יחידות, ואפילו בארבע, אבל הם עדיין
טובים בלימודים! טובים במקצוע המיותר הזה! ובשביל מה? בשביל
לרדת למכולת ולחשב כמה זה איקס כפול שבע מאות שמונים וחמש
נקודה אפס אפס שלוש בחמישית חלקי 10?? או בשביל לעשות ציר
ולמצוא את המשוואה שלו??

סיגל, בא לי למרוט לך את כל השיערות מהראש!! אולי יחד איתן יצא
גם המוח המעוות שלך שנהנה לכתוב מבחנים קשים ולחלק אפסים בקצב
אחיד של חייל בתפקיד!

חברה שלי ירדה לפני כמה ימים ליחידה אחת. יחידה אחת במתמטיקה!
עד עכשיו לא ידעתי בכלל שלומדים את זה... אבל עכשיו, כשאני
יודעת שקיים כזה דבר, אני יכולה לחיות בהרגשה שעוד יש לי לאן
לרדת. איפה התקווה? מה עוד ימציאו, מינוס שלוש יחידות? ומה
עושים האנשים האלה בחיים שלהם, אם הם לא פונים לאיזה מקצוע
אומנותי, חוץ מלהיות מנקי רחובות או להתדרדר לזנות?

לו הייתי אמבה, בעלת תא אחד. כמה היה לי כיף, בלי ללמוד, בטח
שלא מתמטיקה, כי כמה מקום כבר יש בתא אחד פיצפון? סיגל לא
הייתה יכולה לעשות לי כלום, ולאיים עליי לרדת יחידה ועוד
יחידה, או להגיש לה שיעורי בית. כי אני רק תא קטן אחד.

אני מרגישה שהחיים שלי נגמרים. והסיפור הזה כבר מאבד מהמשמעות
שלו. כל אותם בוגרי תיכון חמש יחידות ותואר בספרות מורחב בטח
כבר יצאו ממזמן מהדף שלי ולא יבקרו בו יותר. אבל אני, בסך הכל
הכוונה שלי טובה, להסביר לכם כמה שאני שונאת מתמטיקה. והחיים
שלי היו הרבה יותר טובים בלעדיה, ובלי סיגל בעלת השיער הענוג.
לא הייתי בן אדם עצבני חסר סבלנות, היו לי חיים!

אני רוצה חיים. הבו לי חיים.