מורן, היא הייתה הילדה הכי מיוחדת שהכרתי. היא הייתה כל כך יפה
כל כך כנה כל כך  מאושרת ותמיד עזרה לי בהכל.
הכל התחיל לפני שנה בערך. היא הזמינה אותי אליה הבייתה, ישבנו
בחדר שלה על המיטה כמו תמיד. אבל הפעם, לא היה מרוח לה על
הפנים את החיוך המושלם שלה...הפעם המבט שלה היה מושפל ואפילו
יכולתי לראות דמעה שזלגה  לה על הלחי. מייד הבנתי שקרה משהו
נורא. שתקתי לרגע, חיכיתי שהיא תגיד משהו. ושראיתי שהשקט רק
גורם לה לחשוב ולבכות יותר החלטתי לשאול בלחש: "מורן, מה קרה?"
לקח לה כמה שניות לנגב את הדמעות ולקחת נשימה עמוקה לפני
שדיברה. ואז ענתה בקול רועד: "דנה, אני חולה..." הדיבור שלה
ניקטע כשהלכה לקנח את האף. כשחזרה ניסתה לסיים את המשפט: "אני
חולה... אני חולה בסרטן..." מיד פרצתי בבכי וישבנו שתינו
מחובקות ובוכות זמן מה. לאחר כמה דקות החלטתי שאני צריכה לתת
לה כוח. כוח להתמודד, כוח להתגבר על המחלה... ניגבתי לה את
הדמעות והחרזתי: "מורני, די! תפסיקי לבכות. את לא לבד ואנחנו
ניתגבר על זה! אני מבטיחה ל שהכל יהיה בסדר" ניסיתי להרגיע
אותה, או בעצם יותר להרגיע את עצמי...
באותו לילה, לא הצלחתי להרדם כל הלילה חשבתי על מורן. ידעתי
שאם יקרה לה משהו אני ימות. מאז, כל יום הלכתי עם מורן לבית
החולים לעשות איתה את כל הטיפולים. תמיד הייתי איתה, תמיד
הלכתי איתה לכל מקום. היה לי חשוב שהיא לא תרגיש לבד...
ואז אחרי כמה חודשים היא אמרה לי שיעשו לה קרחת. למורן היה את
השיער הכי יפה בביצפר. תמיד כולם קינאו בשיער שלה, היה לה שיער
שטיני ארוך חלק גולש כזה שכל נערה הייתה חולמת לעצמה. מורן
הייתה כל כך קשורה לשיער שלה. שלא הרשתה לאף ספר להתקרב אליו.
ידעתי שהקרחת תגמור אותה... זה פשוט ישבור אותה! אבל לא היה לי
מה לעשות בעניין...
כל כך הרבה דמעות עברתי איתה, כל כך הרבה צער וכאב. ולעומת
זאת, כל כך הרבה רגעים של שמחה, של צחוק של אהבה. של כל הסודות
הקמוסים, רק שלנו.של הריכולים, הבדיחות האישיות, הכל היה נראה
כל כך מושלם...
עד לאותו יום, היום ששינה לי את החיים.
בשעה 6:00 בדיוק צילצל הטלפון שהעיר אותי. זאת הייתה אמא של
מורן, היא אמרה לי שכדאי שאבוא לבית חולים דחוף, ושהמצב של
מורן לא טוב. קמתי במהירות זרקתי על עצמי איזה חולצה וג'ינס
ורצתי לבית החולים.ניכנסתי לחדר של מורן, כל המשפחה שלה הייתה
שם וכולם בכו. הבנתי שעומד לקרות משהו רע. שאלתי את אמא של
מורן אם היא תוכל להשאיר אותי עם מורן לבד לכמה דקות. היא
הינהנה בראשה וביקשה מכולם לצאת. הסתכלתי על מורן שהייתה חצי
מעולפת, והעין הימנית שלה מעט פתוחה. היא ניגבה לי את הדמעות
ואמרה בכל רועד "דנה, בבקשה אל תיהיה עצובה. אל תדאגי לי יהיה
טוב למעלה. אני יהיה בסדר... דנה, בבקשה תשמרי על כולם ותגידי
להם שאני מבקש שלא יהיו עצובים, ושתמיד יהיו מאושרים. דנה,
בבקשה תעשי את זה בשבילי" אני רק הנהנתי בראש וניסיתי לנגב את
הדמעות שלא הפסיקו לנזול. ראיתי איך הדמעה האחרונה של מורן
זולגת לה על הלחי והבנתי שזה הסוף. התחלתי לצעוק "מורן לא! אל
תמותי לי! אני צריכה אותך! מורן את שומעת אותי? אני לא יוכל
לחיות בלעדייך. מורן תקומי, תגידי לי שהכל זה סתם בדיחה!
מורן..."
אבל מורן כבר לא שמעה את מה שאמרתי. אמא של מורן נכסה לחדר
וחיבקה אותי חזק, ניסתה לתת לי את המעט כוח שנותר לה.
חזרתי הביתה מלאה ברגשות אשמה מיותרים והרגשתי שאבן גדולה
יושבת לי הלב. אבן שלא יכולה להשבר, אבן שלא יכולה לעלות לגן
עדן כמו מורן.
אני יודעת שמורן יושבת עכשיו בשמיים בדמות מלאך עם כנפיים
ארוכות ולבנות. והיא מסתכלת עלי ורואה כמה עצוב לי. אני יודעת
שהיא רוצה שאני יהיה מאושרת ולא אהיה עצובה. אבל מורן, סליחה.
אני לא יכולה שלא להיות עצובה, מורן אני מקווה שאת מבינה אותי
ולא כועסת. כמו שאת תמיד עשית, את עכשיו יושבת על ענן לבן
ומחייכת לי את החיוך היפה שלך שאומר סלחתי. מורן אני בטוחה
שתיהיה מאושרת למעלה ולפחות לא תסבלי את כל הטיפולים שסבלת...
ושאולי תמצאתי לך איזה חברה טובה מלאכית כמוך שתוכלו להיות
החברות הכי טובות, ולא אהיה חסרה לך כי אני תמיד כאן איתך.
מורן, אני לעולם לא אשכח אותך!