ושוב הוא שם, כמה שהתגעגע לריח הזה של הכחול. כמה שרצה שוב
להרגיש את אותה התחושה שתמיד גרמה לו לרצות לחזור לשם. אבל
הפעם משהו שונה. משהו לא בסדר. מה זה יכל להיות? הוא יודע...
אבל לא רוצה לגרום לתחושה הזאת, לחוסר הזה להרוס לו. והוא שם,
מתנדנד לו על תיבה בתוך כל הכחול הזה, מרגיש את החוסר אך
מנסה להפיק את מירב ההנאה. והוא כבר לא שקוע בספר שלו והמוסיקה
היא כבר לא הדבר היחיד שברקע, כבר החליפה אותה מרובעת צבעונית.
"האם הלך כל הסטייל"? שאל את השני אך מענה מספק לא הניב.
וכמו אז... כמו בעבר, חיפש לו את פינת השקט שלו על הכחול הזה
והתקשה למצוא אותה. כל כך הרבה עבודה כל כך יותר חשוב, נדמה
היה לו שהכחול לא יחזור להיות אף פעם כמו לפני שנה.

ושוב הוא שם, כמה שהתגעגע לריח הזה של הכחול. והכחול הוא כמו
פעם אך משהו עדיין שונה.
משהו חסר לו שם. המשוגע השני חסר בתיבה. במקומו נמצאים כמה
רגילים שמתחלפים כל כמה זמן לא נותנים לו להחדיר בהם אפילו
טיפת שגעון, ומוחו מרגיש בודד.

משוגע אחד מתנדנד בתוך תיבה שזזה מצד לצד ונהנה מזה. כמה זמן
כבר עבר הוא שואל את השני (לא משוגע). והפעם זה כן משנה כמה
זמן עבר, משנה לשני, לא למשוגע. ולזמן אין כאן משמעות בכלל,
שגרה סתמית כל יום עוטפת אותנו, עוטפת אותי בכבלי הירוק,
מעגנת אותי חזק לתיבתי.

רינג רינג רינג... הנה הם קוראים לי, הנה הם שוב רוצים להציק
לי. מפריעים את מנוחת מוחי מנתקים אותו מלצעוד עוד צעד קטן
בשבילי, אך גדול לטירוף.
יוצא מהתיבה כל מה שאני יכל לראות זאת חשכה מוחלטת, מנותק
מהסביבה, מביט למעלה ורואה רק דברים מהבהבים האם זה כוכבים?.
(אנשים עם) ארונות קבורה הפכו אותי לעיוור, לקחו ממני את
זכות הדיבור, כבלו את ידיי לקחו לי את החיים האמיתיים שלי
מוצצים את דמי. ואין תמורה להשבתת חיי.

תשמע משהו, תשמע אותי
תקשיב לי אולי? לא תשמע משהו שירצה אותך
תרצה לקשור את ידיי ואת רגלי שלא אברח, אך האם את מחשבותי תוכל
לקשור גם כן?
תכנס לי לראש, תקח אותם ממני
שלח אותי, אל תחזירני לפני אשר תיהייה מוכן לקבל אותי.

האם הגיע הסוף? עלי להפרד לתמיד מתיבה זאת אשר פתחה לי צוהר,
נתנה לי טיפה חופש מכל הירוק המבחיל הזה שמסביב.
שלום לך תיבת קסם, תיבת שעשועים, תיבת מחשבות. סיפקנו שנינו את
אשר נדרשנו ואף יותר.
ואם אשכחך תיבתי ישכח שגעוני.