עמדתי ברחוב וזרקתי אבנים על איזה חתול. בדיוק רבתי עם חבר
שלי. משהו על זה שאני חייב לו כסף כבר שנים. בשניה שהוא הלך
ידעתי מה אני רוצה. למצוא פח ולפוצץ שם באבנים. לראות את
החתולים האלה בורחים זה משהו.
פתאום, אני אפילו לא יודע מאיפה, ראיתי שעומדת שם ילדה. סתם
איזה ילדה קטנה. בשניה שראתה שאני מסתכל עליה היא התחילה לצרוח
ולקרוא לאמא שלה. בלי לחשוב אפילו זרקתי גם עליה. שתשתוק קצת.
הילדה נפלה, ונשארה שם, חסרת תזוזה. זה לא היה אכפת לי
במיוחד.
אבל כשהצעדים התחילו להתקרב, זאת כבר הייתה בעיה אחרת. לא ממש
היה אכפת לי מהילדה - או מאמא שלה, אבל ידעתי שברגע שאמא שלה
תגיע היא תבין שאני זה שאחראי לזה שהילדה שלה היא עכשיו סתם
גוש ממוטט על המדרכה.
אמא שלה הגיעה לאזור. ראיתי אותה מסתכלת, מחפשת. גם אותי היא
ראתה, כשהעיניים שלה סרקו את הסמטה בנסיון לראות את הבת שלה.
בסוף היא מצאה. אחרי שעברה את כל הסמטה בעיניים, היה לה
סוף-סוף השכל להסתובב ולהסתכל קצת מאחוריה, יותר קרוב לקיר
שתחם את המדרכה.
ברגע שהיא ראתה אותה ככה, שוכבת חסרת הכרה על הרצפה, היא
הוציאה צרחה שאני לא חושב שאי פעם שמעתי כמוה. כל כך חזקה היא
הייתה.
אחרי כמה שניות שבהתה בבת שלה היא הסתובבה אלי. אני מצדי לא
תכננתי להסתיר כלום. אם תשאל, אני אגיד לה בלי שום בעיה שאני
זה שזרק את האבן הזאת. הרי זה לא כאילו שהיא ממש תכעס. זאת בסך
הכל ילדה קטנה ומעצבנת שהפלתי. אבל הטיפשה ההיא לא אמרה כלום.
סתם הסתובבה חזרה והתחילה לבכות. כאילו שהיא לא הבינה. או אולי
היא פשוט חשבה שזה מה שיגרום לי לרחם עליה. מטומטמת.
היא ישבה שם, ופשוט בכתה. הייתי הולך, אבל החתול ההוא שהפלתי
קודם עוד שכב שם, והייתי פשוט חייב לבדוק איזה חלק מהגוף
הורדתי לו. ראיתי שמשהו עף, אבל לא הייתי בטוח מה.
אחרי עוד שתי דקות היא התקשרה להזמין אמבולנס. כשהשיחה הסתיימה
היא התיישבה ליד הבת שלה, והמשיכה לבכות. היא בכתה המון זמן,
אבל כל כך בשקט שאפילו לא יכולתי להגיד לה שהיא מפריעה לשאר
האנשים בסמטה (אני) עם היללות שלה. רציתי שפשוט תפסיק. שתחכה
לאמבולנס בשקט וזהו. האמת שבכלל לא הבנתי על מה יש לה לבכות.
הרי הילדה ההיא הייתה סתם קטנה, צרחנית ומעצבנת. האמת שגם
פגעתי לה במצח, אז אפילו לא היה בטוח שהיא עוד בחיים. ואז - אז
הילדה הזאת היא סתם כלום. גוש אחד קטן וזהו. בלי שום משמעות,
בלי מחשבות, פשוט כלום מוחלט.
האמת שגם בחיים הילדה הזאת לא נראתה לי כמו משהו שכדאי או צריך
להיות עצובים בגללו. זאת אומרת - בגלל שהיא פצועה, או בסכנה.
אבל אמא שלה בכתה כאילו שהרגע התמוטט כל העולם שלה. אף פעם לא
באמת הבנתי אמהות. כנראה שבגלל זה. כי הן מתייחסות לילדים שלהן
ולשטויות כאלה כאילו שהם באמת חשובים. והנה - אני, שאחראי בכלל
לזה שהילדה הזאת יכולה להיות מתה עכשיו - זה לא אכפת לי
במיוחד. סתם ילדה. בכלל אין לי מושג מה השם שלה, והיא גם לא
נראית מיוחדת בצורה כלשהי. ואני הרי לא בן אדם חסר לב. אבל בסך
הכל - אם היא כזאת סתם, למי כבר אכפת אם היא חיה או מתה? פצועה
או בריאה לגמרי? אני באמת אף פעם לא אבין אמהות.
אחרי כמה זמן התחלתי לשמוע משהו מתקרב. תוך כמה שניות כבר אי
אפשר היה להתעלם מזה. האמבולנס היה באזור, והוא התקרב והתקרב.
הסתכלתי בחשש על האישה שישבה לה ליד הבת שלה על המדרכה. היא
הסתכלה עלי בחזרה, והיה לי ברור ששנינו יודעים שאני זה שגרם
למצב הזה. היא נראתה מסיבה מוזרה ולא מובנת לי כאילו שזה קצת
הכעיס או העציב אותה. לי זה לא היה אכפת במיוחד.
האמבולנס הגיע, ושני חובשים יצאו ממנו כדי להכניס את הילדה
לתוך האמבולנס. שמעתי אחד מהם מדבר על איך שהוא לא מאמין
שלמישהו הייתה החוצפה לזרוק סתם ככה על איזו ילדה אבן. האמת
שהרגשתי מאוד לא שייך לכל התמונה הזאת. כאילו שהייתי צריך ללכת
עוד קודם פשוט לא עשיתי את זה.
בלי ששמתי לב האמבולנס כבר היה סגור וכמעט מוכן לנסיעה. אחד
מהחובשים סיים לסדר הכל מאחורה וחזר למקום שלו מקדימה. האישה
הסתובבה אלי והסתכלה עלי, במבט די מאשים. הצורך לזרוק אבן על
איזה חתול היה חזק מתמיד. לא הבנתי איך אנשים לא מבינים שבסך
הכל זה שטויות ולא משפיע על שום דבר חשוב באמת.
הרגל. הרגל מהמפרק ומטה, את החלק הזה הורדתי לו, לחתול ההוא.
חבל, קיוויתי שזאת תהיה האוזן, הגופות שלהם כל כך מצחיקות כשהן
בלי האוזניים. בלי רגל זה פחות מצחיק, אולי כי זה פחות מיוחד.
זה קצת דיכא אותי, אבל לא נורא,ממש אחר כך הצלחתי למוטט 4
חתולים שיצאו מתוך פח אחר ברחוב, ועשיתי את זה בפחות מ-30
שניות. אני כמעט בטוח שאחד מהם גם מת, אבל לא הייתה לי הסבלנות
להישאר ולהסתכל. אחרי הכל, מה שיש לי לעשות בחיים  באמת הרבה
יותר חשוב מזה.