סתיו בין אצבעות ידיי עובר. אוזניי קרירות. אפה ורדרד, לחייה
לבנות. עיניה מסתירות את הנעלם מעיני. שערותיה מיתרי נבל
פועמות ברוח.
מסולסלות כסלסולי העלים הצהובים. אני נושם את הסתיו מפיה.
מרגיש את החום המוסתר בין שדיה. חומק ועובר בכל שאיפה ונשיפה.
ולבי כבר עולה על גדותיו.

ממול פושטת השמש אורות של יום. בין הבתים חלקת שמים ורדרדת
סימני שקיעה קרבת. אור של ערבית כמו משוח בשמן שפוך בעליה. כמו
נשפך מאמתחת קודש. אוורירי שרוי בנקבובי חמימות נסתרת. עוברת
ועוטפת כל לב פועם בעינוגה. מאלפת לב כל חי בריחות בשמי ערבית
הנישאים מחצרות, מפשטת גשמיות ומושכת אל האהבה. אהבה אין קץ
המוזנת מאורה של ערבית.

הן לעת דימדומים אספה השמש קרניה וחוברה לה יחדיו אל כדור
צהוב, דום לא נע על קו האופק. שבויה באורה, לשונות זהב בכחלחל
מאפיר, מונחה היתה על מסילת אור שמימית, שציבעה כעין נחושת
הקלל. וגלימתה צנפה ברקיע והיתה לאלפי רבבה של זערורי אורה
סגלגלים, אדומים וורודים, זורחים וזוהרים. נאחזים בקצוות עננים
אפורים ובשולי ערמות עבים לבנים. הלאה מן המערב, אל שלוש
הרוחות נתפרדו שולי גלימתה. נתפרדו וחברו אל עדר עריפי-נוצה,
הלומי שחקים, קפואי מרום, שתוקי דומיה. הוד שמים! עריף ועריף,
כתר ורדרד נקשר לראשו וכר השמים כחול.
ועל טס האופק מונחה חמה. ערומה לעין הארץ. שזרה, זה עתה, קרניה
בשני, נכונה למנוחתה; אל מי מנוחות, מי עדן.
ונאות שמים מוארים, ועין הארץ שוקטה.
ואורות שבעה ינהלוה. אל מכון שבתה ינחוה. אל מורדות אופקים
אדומים, בינות לשונות האש המלחשים. אט אט אל כור מחצבתה,
כבחבלי קסם, ימשכוה עד שקעה היא כבר אל מחציתה.
הו אז, הילתה זרקה אל שמים. בדמות דמעות תנין אדומות. גדלות
ומתרחבות. מתפשטות במרחב ומתיישרות. מתעצם האדום על פני מרבד
הזהב פורץ נתיבות אופקים.
פסים ישרים ורחבים וורודים וזהובים הולכים ומאדימים חוברים אל
קו האודם ונעלמים.
ניצת המערב! כחלחלי שמים בוערים! כל כולו כחלום שמימי. לוהב
האופק באור יקרות והשמש; כוסתה, נעלמה, באדום.

סתיו בעיניה. עגמומי משהו חיוור. ואני אוהב אותה כל כך. כך
בסתיו. לאור שקיעה דוממת,  כה רכרוכית היא בעיניי, שופעת
נשיות: בשפתיה שדיה רגליה כל כולה. כה שונה ממני. היא אשה ואני
גבר.

איך היא בין הבנות? מפלרטטת צוחקת. מרכלת. היא שונה? עושה
עיניים...? לא. היא לא עושה עליהן רושם בכלל. היא כמותן. אולי
וולגרית במקצת. כורעת להשתין כמותן. היא אשה.
היא אשה ואני גבר!

מה היא אומרת עלי? שם בין הבנות? איך עיניה נעות באומרה את
שמי?
ודאי שפתיה דבש ורדרד  תיטופנה ושמי יחליק ביניהן כך במשב רוח.
משב הבא מתוכה אל החוץ.

איך אני בין הבנים? צוחק. מדבר גבוהה, מתפאר, מתנשא...
מה היא עשתה לי...

מה אני אומר עליה שם, בין הבנים?

עכשיו הסתיו נח על עיניי ואני שוכח הכל. אני בא אל ריסיה
באצבעותיי. חש בנועם דקות הריס מנשק לה במצח. היא לא אומרת דבר
רק עוצמת עיניה. עוד! אומרים לי שדיה עוד! ואני מנשק לפיה
ומרגיש את הסתיו בא ומרעיד את גופי.
עכשיו. כבר שום דבר יותר לא חשוב. אינני חושב, אינני רוצה
לחשוב... אני מרגיש. מרגיש ולא יודע כי אני מרגיש... אני בתוך
זה. אני מרגיש משהו שעושה לי כל כך טוב שאינני רוצה שיגמר.
שישאר. שיתחדש בכל רגע ורגע. אני נמס אני בוכה אני צוחק
אני...
אולי זה האושר?