כי זה האדם..    (א עיצוב)

שמים. חולות זהובים. צוקי מדבר. שלווה מונחת בתוך דממה חמה.
האוטובוס נוסע. נוסע בתוך השממה. יש בו מיזוג אוויר. נהג,
אנשים. אנשים ישנים. אנשים ערים. חלונות בוהקים. חלונות
מוצלים. מימין ארבעה צלונים מורדים עד חציים. משמאל צל הרים חם
מאפיר על חלונות. האוטובוס נוסע במעלה האספלט...

האספלט! היה פעם זפת רותחת בחבית שחורה. ואנשים בבגדים מיוחדים
עבדו ביום קיץ חם בסלילת הכביש. והמכבש הטיפש עבר יישר ושיטח
את הזפת שהפכה לאספלט. האספלט קר בחורף...

היא היתה אז ילדה של כתה ד לכל היותר של כתה ו. לחייה תמיד
קרות היו. וכל כך רציתי לחמם אותן בשתי ידיי... היה בהן סומק
תמידי. סומק טבעי. מין ורדרדיות כזאת על עור חלק בתולי
חלבי...

עכשיו נשארו רק העיניים. העיניים הכחולות המביטות אל המים
הכחולים ואל הרי הגלעד שממול. שמורותיהן סוגרות עליהן. שקיות
עור מתחתיהן.
הטבע מתאכזר לנשים!?
כל כך יפה בחוץ. המים בלעו את החוף ומנגד עשו הרוח והמים
בהרים. הרוח הפכה הרים למישור. פיסלה בצוקי החוור כרצון
אלוהיה...

הצבע עוד כחול. לא בוהק. אולי בשל הקמטים. אולי בגלל האפור
שנדבק אל שקיות העור?
הזמן מתאכזר לנשים!?
גוף מגושם משהו. רגליים ישרות מחוטבות. ורידים סגלגלים. לא
הרבה אך נראים היטב לעין.

היא מפנה את הראש. מחייכת. סימוני קמטים הופכים לערוצי קמטים
בבפניה.
למה היא מחייכת?
היא שרה: "היי דרומה לאילת" מעפעפת בעיניה. היא שמחה. היא
ילדה! ילדה של כתה ד לכל היותר של כתה ו. האמנם?  
עיניה שקועות. עדיין כחולות. תמיד יהיו כחולות!
זה קצת עצוב.
עצוב שהיא ילדה אישה?
עצוב שאינה רוצה לדעת?
למה עצוב?
אולי בגלל שהערב ירד על מדבר. ירד ועמעם משהו כך בתוך הלב?
אולי לא.
אצל גברים זה פחות חשוב. כך אומרים. הרבה אנשים אומרים.
מה זה הרבה? שניים שלושה מאה?
זה חשוב?
יש אומרים שזה לא חשוב מה האנשים אומרים.
מה אתה מרגיש, איך אתה מרגיש, זה חשוב!

תפסיק לרחם על עצמך!

ההרים דוממים. אז הם מקבלים את מעשה הטבע באהבה.
לא, אין מקום להשוואה.

האוטובוס נוסע. נוסע ונוסע. הוא ממשיך הלאה במעלה.

אתה לא יכול לעצור את הזמן!!!

אתה תקבל אותה עם הקמטים ועם "ההי דרומה לאילת" שלה,
וגם עם השיגרון שלך,
כך גם היא תקבל אותך...
ואז... יהיו לך גם
העיניים הכחולות שלה. וגם שקיות העור התלויות מתחתיהן.
כי זה האדם.