[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קוראים לי דנה ואני עובדת בשרות לקוחות, פעמיים בשבוע אני
לומדת באוניסרסיטה הפתוחה, בשעות הערב. בעבודה שלי אני כבר לא
מתעסקת כל כך עם לקוחות אלא בעיקר עם העובדים, מה שעוזר לי
מאוד להשקיע את זמני בעבודה עצמה במקום לגלוש לדברים הטפלים,
ותאמינו לי, התעסקות עם לקוחות גוררת התעסקות בדברים הטפלים.

לא שהלקוחות הם דברים טפלים, חס וחלילה, לקוחות הם אבן הבסיס
של העבודה שלי, אבל כל הדברים שנוגעים בהם, כל הטיפול מסביב
שנוגע בלקוחות עצמם, אלו הם הדברים הטפלים בעניי.
בכל אופן, למזלי הרב קודמתי והתחלתי לבצע את העבודה שמאחורי
הקלעים, ובתפקידי הנוכחי אני עובדת בעיקר, מלבד עם העובדים, עם
החברות שעובדות במקביל לחברה שלי.

כבר התחלתי ליצור קשרים די טובים עם המנהלות המקבילות לתפקידי,
בחברות האחרות, למרות שכל הקשר הוא טלפוני ואי מיילים בלבד,
עדיין נוצר קשר מאוד טוב, עם אחת מהן במיוחד, כבר התחלנו לגלוש
לשיחות אישיות משהו, במיוחד כי בפעם אחת כשהתקשרתי שמעתי בקול
שלה שקרה משהו. לא יודעת איך, משהו היה שונה, אז שאלתי מה קרה
והיא סיפרה שהיא רבה עם החבר שלה ויש קצת צרות בבית, והתחלנו
לשפוך את כל הקיטור על בני הזוג שלנו, גילינו שאנחנו נמצאות
במצב די דומה, בקשר הרומנטי שלנו - שתיינו חיות עם בני הזוג
שלנו, ואצל שתיינו המילה "חתונה" עוד לא הוזכרה.
מה שהקנה אצל שתיינו תסכול, אבל התמודדנו איתו בהומור.

ומה עוד נותר לנו לעשות? להעמיד אולטימטום? הדברים האלו לא
עובדים, אז בחרנו בדרך של הכחשה - מה אני? אני לא רוצה להתחתן,
החבר שלי? בטח, בטח שרוצה, לחוץ פחד.. אבל נו, אנחנו עוד
צעירים, ובכלל עד שאני אגמור את הלימודים - למי יש זמן או ראש
לחתונה? הומור, כבר כתבתי?

אחר כך הצעתי לה להתחיל ללמוד איתי, הסמסטר נגמר ועמדתי להירשם
לסמסטר החדש, והתבאסתי נורא כי אין איתי חברה בלימודים, גם היא
החלה להתעניין בלימודים אבל אמרה שאין לה כוח ליזום, היא עייפה
בין הלימודים לטיפול בחבר ובבית, והיא מרגישה שאם לא יהיה מי
שימשוך אותה ללכת בכוח, היא לא תלך. אז משכתי אותה. פעם ראשונה
שנפגשנו היה במשרד הקבלה באוניברסיטה הפתוחה, שתיינו לקחנו יום
חופש מהעבודה, התרגשתי מאוד, בכל זאת זה היה מעין בליינד דייט,
ודי חששתי... אבל היה בסדר, מה שאהבתי בה שהיא התייחסה לכל דבר
בהומור ובציניות, וזה התאים לי מאוד כי גם בי היה שפע של
ציניות.

היום עבר בקלות, בחרנו קורס ונרשמנו, אחר כך הלכנו לאכול ארוחת
צהריים ודיברנו על החיים, העבודה, הוזגיות. דברים של חברות.
הרגשתי כאילו הכרתי אותה כל החיים, ומיהרתי להשלים את הפער של
25 שנותיי, ולספר לה על חיי. אחר כך הקשר החל להעמיק אפילו עוד
יותר, דיברנו כל יום כמה וכמה פעמים בטלפון, לרוב בגלל העבודה,
אבל גם הרבה מעבר לכך, התכתבנו באי מיילים, פעם בשבוע נפגשנו
בקורס שלאחריו היינו יושבות בספרייה ולומדות. למה בחרנו
בספרייה? אין לי מושג. יצא כה. החלטנו שבבית יש הרבה פיתויים
ולא ניתן ללמוד בו, החבר שלי, החבר שלה, טלוויזיה, אוכל וכו'.

למזלנו הסניף של האוניברסיטה הפתוחה בו למדנו נמצא בתוך
האוניבריסטה, והספרייה שם פתוחה עד חצות כל יום.

פעם בשבועיים היינו גם נפגשות לקפה מעברל עבודה, אבל לא משהו
קבוע, זרמנו עם הזמן שלנו. ככה גם קרה שלא פגשתי את בן זוגה אף
פעם, למרות הקשר הקרוב. אף פעם גם לא יצא לי להיות אצלה בבית.
בן זוגי פעם בא לאסוף אותי מאחת הפגישות שלנו, אז היא פגשה
אותו, רק הכרות שיטחית כזו של שלום-שלום ונעים להכיר. הזמן
עבר, הסמסטר כמעט הגיע לסיומו, והעומס גבר, כמעט ולא נפגשנו
מעבר לקורס וללימודים, פשוט לא היה זמן. אבל עדיין השלמנו
פערים אחת של השנייה, בעיקר באי מיילים הפעם, המשרד שלי היה
רועש, והיתה לי המון עבודה.

כבר הייתי עייפה, כל מה שרציתי היה לצאת קצת לנוח, הייתי חוזרת
כל ערב מהעבודה שפוכה, מתפנקת על החבר שלי, שמחה כל כך על כך
שיש לי אותו, היחסים שלנו היה טובים, יצאנו כבר 4 שנים, ועדיין
היינו מאוהבים כל כך. כן, כן, עדיין. אחרי 4 שנים מי נשאר ככה
מאוהב? אנשים אוהבים, וטוב להם, אבל מאוהבים? לא משנה, אנחנו
היינו מאוהבים. פעם אחת חזרתי מהעבודה והוא הכין לי אמבטייה,
שם לי יין וקוביות של כמה סוגי שוקולד (שאליו אני מכורה באופן
טוטאלי), וככה הפתיע אותי.
כמעט בכיתי מאושר באותו ערב. גם הסקס טוב, אין ספק. יותר טוב
מכל מה שהורגלתי אליו לפני כן. מה אני אגיד לכם? אני רואה "סקס
והעיר הגדולה", כל הבחורות האלו שגומרות בקצב, חמש דקות הבחור
יורד להן - וזהו - הן צורחות מעונג, מחייכות חיוך של מיליון
דולר, וניראות כאילו ראו את האור. לא יודעת מאיפה זה בא בכלל.

הבחור שלי עובד קשה בשביל שאני אגמור, בכלל בשנה הראשונה הוא
עבד קשה בשביל שאני לא אזייף, אבל בסדר, אחר כך הפנמתי את זה
והתחלתי גם קצת להנות. קשה לי. או לפחות היה קשה לי. עכשיו כבר
התרגלתי שאני יכולה להנות. בסך הכל, די טוב לנו ביחד. אנחנו
משקיעים אחד בשנייה, כל שישי אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב עם
ההורים - פעם שלי ופעם שלו, אחרי הארוחת ערב אנחנו עושים
לעצמנו ערב שקט בבית, לרוב עם סרטים ופופקורן, לעיתים עם
החברים שלנו שמצטרפים אלינו.

חמישי זה ערב בילויים, אנחנו יוצאים לסרט, לפאב או למועדון, אף
פעם לא לבד, תמיד עם עוד חבר'ה. עכשיו כשאני כותבת לכם, אני
רואה כמה התברגנו. חברים קבועים של שנים, ערבי בילוי קבוע,
הרגלים קבועים. הכל קבוע בחיים שלנו. כאילו הכל צפוי וידוע.
וטוב לי ככה.

שנים החיים שלי היו מבולגנים בטירוף, ועד שהכרתי את איתי, לא
ידעתי מה זו שלווה. עכשיו אני נהנית מהבורגנות הזו, מהקביעות.
סיפרתי לאיתי על נועה, החברה החדשה שלי, אבל לא מיהרתי להפגיש
אותה עם שאר חבריי, או לכלול אותה בבילוי הקבוצתי הקבוע שלנו,
היה לי נוח שהיא חברה רק שלי, שאני יכולה לדבר איתה אם מישהו
מכעיס אותי, או לשפוך קיטור על אחד החברים שלנו, או אפילו על
איתי.

יצאנו לחופשת קיץ בלימודים, והחלטנו שבזמן הפנוי שפתאום נוצר
לנו נירשם למכון כושר, המשכנו בהרגל הקבוע רק במקום לשבת על
הספרים ישבנו על המכשירים, אין מה לומר זה בהחלט עזר לשתיינו,
התמכרות השוקולד שלי לא עשתה לגוף שלי טוב, ובכלל מה יש לומר -
האם יש מישהי שבאמת מרוצה מהגוף שלה? לא שהייתי שמנה, אני
ניראית בסדר, אני יודעת - אבל התעמלות זה לא דבר מזיק. איתי
היה מעיר לי על השעות שבהן אני מבלה מחוץ לבית, אבל בסופו של
דבר הוא היה עובד לא פחות קשה ממני, ככה שכבר שנינו הגענו למצב
שאנחנו זקוקים באופן נואש לחופש. החלטנו לקחת שבוע חופש בעבודה
ולנסוע לאן שהוא. איתי אמר לי שלא איכפת לו מה היעד ואני יכולה
לתכנן הכל.

הפעם החלטתי לעשות את זה בסטייל, אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר
לתכנן, בוודאי ובוודאי טיולים בשביל שנינו, אז בהתחלה בשביל
הנימוס שאלנו את החבר'ה אם מישהו רוצה להצטרף, רוב החבר'ה שלנו
כבר נשואים ותקועים בעבודות, משכנתא וכו' אז לא הסתדר להם, אחר
כך שאלתי את איתי אם יפריע לו שאני אציע לנועה ולבן זוגה
להצטרף אלינו. הוא היסס כי הוא אמר שהוא לא מכיר את שנייהם,
אמרתי לו שזו דרך מעולה להכיר אותם, ואם לא יהיה משהו, אז תמיד
יש לנו אחד את השני, ואנחנו גם ככה נהייה בחדרים נפרדים ולא
תלויים אחד בשני. בסוף הוא הסכים.

אז הצעתי לנועה, והיא נורא התלהבה מהעניין, קבענו תאריך
והתחלנו לתכנן את הטיול. בסופו של דבר הבוס של קובי, חבר של
נועה, לא אישר לו לצאת לחופשה, אמר שזה זמן גרוע לעשות את זה
ושיחכה עוד איזה חודש חודשיים שיהיה קצת מיתון בעבודה. אני
ואיתי התלבטנו אם לחכות להם, ובסוף החלטנו שזו תקופה מצויינת
בשבילנו לצאת ותמיד נוכל לצאת איתם, אם וכאשר הם יצאו. איתי
אמר שלהכיר אותם נוכל בלי שום קשר. ככה יצאנו לשבוע בקפריסין,
עשיינו חיים. טיילנו במשך היום בחופים המדהימים שיש שם, בערב
יצאנו לרקוד ולשתות, אהבנו, דיברנו , צחקנו. היה נהדר, כל כך
נהדר שכאב לי לחזור.

אבל חזרנו לארץ, וחזרנו לשיגרה. הלימודים התחילו שוב והפעם
לקחנו, אני ונועה, שני קורסים. השתדלנו שלא ייפלו על הערב בו
היינו במכון כושר, למרות שניתן להזיז את הערב הזה, אני, כמו
שאמרתי, אוהבת דברים קבועים, והצלחנו. עכשיו נפגשנו 3 פעמים
בשבוע, פעמיים ללימודים ופעם למכון כושר. החברות שלנו התהדקה
יותר ויותר והתחלנו לדבר על דברים יותר אישיים, על הילדות,
הורים וכו'. למי אין מטען מהילדות? לכולנו יש. איזו טינה
להורים, אכזבות וכו'. נועה הייתה בת יחידה, היא גדלה במשפחה
מאוד מגוננת, עד כדי חנק האישיות שלה, כשהיא הגיעה לגיל 18 היא
שמחה להסתלק לצבא ואז הכירה את קובי.

היא סיפרה לי על הכעס על הורייה, על הילדות נטולת חברים, על כך
שאימא הייתה מסרבת לאשר לה לצאת לשחק בחוץ כי פחדה שיקרה לה
משהו. כאב לי עלייה, על ילדותה הבודדה. הכל השתנה כשהי הכירה
את קובי, היא אמרה, אולי עוד לפני כן, כשהתגייסה, למרות
שוהרייה סירבו לאשר לה ואיימו בכך שהיא לא תוכל לחזור הביתה,
ובאמת בהתחלה הם ניתקו איתה קשר, ולמרות הקושי בכך, היא שמחה
שהיא הלכה לצבא, היא גילתה את העצמאות שלה, את היכולות שלה -
להשפיע, לשנות. במהרה שלחו אותה לקורס קצינים והיא חתמה על
התחייבות לקבע. הוריה היו גאים בה ומאושרים, והברוגז שלהם
נשכח. את קובי היא הכירה כשהוצבה בבסיס הקבע שלה, כקצינה חדשה,
היא היה בדרגה מעלייה, וניראה נהדר במדי הקצונה, לדברייה.

כשהחלו לדבר היא ראתה שיש בו הרבה יותר מאשר יופי חיצוני, הוא
היה רגיש כלפייה, נדיב, רומנטי.
כל הזמן התפלאה איך הוא נשאר לבד ואף אחד לא חטפה אותו, הוא
סיפר שהייתה לו חברה במשך שנים, אבל כשהוא פנה לקורס קצינים הם
נפרדו. נועה סיפרה שזה גרם לה אושר, באופן הכי אנוכי שאפשר,
כשאותה בחורה ויתרה על קובי, היא נתנה לה את ההזדמנות להכיר
אותו ולהיות איתו. ההפסד שלה זה הניצחון שלי, היא אמרה בגיחוך.
אני מצידי סיפרתי לה על הפגישה עם איתי. זה היה בליינד דייט,
הוא עבד עם חברה שלי בחברת היי טק, והיא החליטה שאנחנו בדיוק
מתאימים. בפגישה הראשונה לא ידענו איך בדיוק היא הגיעה למסקנה
הזו. זו הייתה פגישה גרועה ואחרי שעה בערך החלטנו לסיים אותה
לפני שיהיו אבדות בנפש.

ביום ההולדת של חברה שלי, חודשיים לאחר מיכן, פגשתי אותו שוב,
הפעם הייתי רוגעה הרבה יותר, הרגשתי בטוחה בעצמי, בין כל
חבריי, והשיחה ביננו זרמה. אחרי המסיבה החלטנו ללכת לשתות קפה
ביחד, והוא ליווה אותי הבייתה. אז לא הבנו איך זה שהפגישה
שלנו, הראשונה, הייתה כל כך גרועה, עם הזמן החלטנו שכנראה הלחץ
של שנינו, השפיע לרעה על הפגישה. ככה או ככה באותה מסיבה אנחנו
ביחד. אחרי שנתיים של זוגיות מאושרת החלטנו לעבור לגור ביחד,
אני השתחררתי מהצבא וגרתי אצל ההורים והוא השכיר דירה עם
שותפים, רוב הזמן הייתי אצלו, אבל הפריע לנו חוסר הפרטיות. אז
עברנו לגור ביחד, אני התחלתי לעבוד במשמרות בחברה, בקבלת קהל,
לאט לאט התקדמתי והגעתי לתפקיד שבו אני היום, איתי טכנאי בכיר
בחברת היי טק, גם הוא עבד קשה בחברה כדי להגיע לתפקיד הנוכחי
שלו. מהבחינה הזו היינו דומים - שנינו אהבנו את הדברים
הקבועים, לעבוד קשה ולהתקדם זו הייתה המטרה.

ביום הולדתי עשיתי מסיבה במועדון שאהבנו ללכת אליו, כמובן
שהזמנתי את נועה וקובי, ציפיתי לפגוש את קובי, מאחר ועברה שנה
מאז שהכרתי את נועה, והרגשתי קצת לא נעים שאני לא מכירה את בן
זוגה. באמצע הערב, איתי עלה על הבמה המאולתרת של המועדון,
התקליטן שם את השיר "חתן וכלה" והוא הציע לי נישואין. הייתי
מאושרת, כמובן שאמרתי "כן". הייתי בת 26, הייתי לי עבודה קבועה
עם עתיד, היה לי בן זוג מדהים ועכשיו הוא הציע לי נושאין,
הרגשתי שטוב מיזה לא יכול להיות, החיים האירו לי פנים. בסוף
נועה באה בלי קובי, בזמן המסיבה היא אמרה לי שנדבר על זה אחר
כך, ועם כל ההתרגשות מסביבי בכלל לא חשבתי על זה. למחרת בעבודה
היא כתבה לי אי מייל שאימה שלו חולה מאוד ומאושפזת בבית
החולים, והוא לא יכל לבוא. הבעתי את צערי באי מייל חוזר ואחר
כך התחלנו לדבר על החתונה.

בלילה אני ואיתי החלטנו שחצי שנה זה זמן מספיק לתכנן חתונה,
וקבענו לעצמנו תאריך. עשיתי חישוב שעד אז הסמסטר ייגמר ואני
אוכל להקדיש את כולי לחתונה. מרוב התרגשות כמעט ולא ישנתי
בלילות, תיכננתי את הרגע המושלם שלי, ידעתי שלכך ייחלתי כל
הזמן. הזמן טס, היינו באולמות ובגני אירועים, חיפשנו את המקום
המושלם, גם גיאוגרפית, גם מבחינת האוכל ובוודאי מבחינת המחיר.
בסוף מצאנו, בחרנו טבעות, בדקנו צלמים, תקליטן, הזמנות, סלון
כלות וכמובן - השמלה. מבחינתי השמלה הייתה הדבר הכי חשוב.

חודשיים לפני החתונה מצאתי את השמלה של חלומותיי. נסעתי עם
נועה ליום בחירת שמלה, נכנסתי ל- 7 סלוני כלות, מדדתי אין סוף
של שמלות, בסוף בחרתי שמלה לבנה (כמובן), מהחזה יש כתפיית קולר
על הצוואר, והשמלה משתפלת עד הרצפה, כאשר על הבד של השמלה יש
בד שיפון פרחים מכסף שתפורים עליו כשבכל פרח באמצע יש אבן
כסופה, שנוצצת, ואני כבר דמיינתי את עצמי עם נצנצים על הצוואר
והחזה, ואיפור כסוף עדין, כאשר כולי נוצצת על רחבת הריקודים.

נועה הייתה נהדרת בכל התקופה הזו, התייחסה לכל בהומור המדהים
שלה, וכל הזמן הרגיעה אותי אם הייתי נכנסת להיסטריה שכלום לא
מוכן, ומה יקרה באירוע, אם לא יגיעו מספיק אנשים, ואם לא נצליח
לכסות את האולם. נועה רק אמרה שמקסימום נשב לשטוף את הכלים של
האולם אחרי החתונה, היא אפילו התנדבה לעזור לנו לשטוף את
הכלים. התמונה הזו שלנו שוטפים כלים בבגדי החתונה גרמה לי
לצחוק במשך ימים אחר כך. השבוע של החתונה התחיל נהדר, החתונה
נקבעה ליום שלישי ואני כבר לקחתי חופש מיום ראשון. בבוקר של
יום ראשון איתי עשה לי הפתעה. הוא אמר לי לא לעשות שום
תיכנונים וארז בעצמו את התיקים, נסענו לעתיקות קיסריה מהבוקר,
טיילנו בין העתיקות, הלכנו על החול, נוגעים-לא נוגעים במים,
אכלנו צהריים במסעדה שמשקיפה לים ודיברנו על העתיד שלנו, על
ילדים, על העבודה, על בית. לקראת הערב התחלנו לחזור חזרה
לכיוון הבית, כשראיתי שאנחנו לא מגיעים לכיוון הבית שאלתי אותו
- לאן נוסעים? הוא רק אמר שזו הפתעה. אני צחקתי והשענתי את
ראשי על כתפו, האהבה שלי אליו היה הדבר הכי בטוח שהרגשתי אי
פעם.

בסופו של דבר הגענו לבית מלון בתל אביב, איתי לקח מפתח ועלה
איתי למעלה, בחדר, על המיטה הונחו בגדי ערב בשביל שנינו, צחקתי
בהנאה, וזרקתי עליו כרית, שאלתי אותו מתי הוא תיכנן את זה,
והוא רק אמר חכי, הערב רק מתחיל. התקלחנו והתלבשנו, אמרתי לו
שעכשיו אני יודעת כמה הוא מכיר אותי - הוא הביא לי את השמלה
שאני הכי אוהבת. כשירדנו למטה התחלתי לשגע אותו שיספר לי מה
עושים ולאן הולכים, הוא רק צחק עליי כל הזמן ואמר לי להתאזר
בסבלנות. בלובי הוא ליווה אותי לדלת סגורה שלא ידעתי לאן היא
מובילה, התחבקנו והתנשקנו, הוא החזיק אותי בין זרועתיו במשך
זמן שנראה לי כנצח, בסוף הוא עזב, ואני הרגשתי את הדמעות
בוערות בי, בלי לדעת למה בעצם אני חשה צורך עז כל כך לבכות.
הוא אמר לי - זו ההפתעה שלי אליך, המתנה שלי לנישואיינו, בגלל
האהבה הענקית שלי אלייך והאושר שהכנסת לי לחיים. הימים הקרובים
יהיו הימים הכי מאושרים בחיינו, וביום החתונה שלנו נתחיל את
שארית חיינו באופן הכי טוב שאפשר - מאוהבים, מאושרים וביחד.
הדמעות זרמו לי על העיניים, חשבתי לעצמי שאם אני אמות באותו
רגע זה יהיה בסדר גמור - כי אי אפשר להיות יותר מאושרת מזה.
"עכשיו את תסתובבי ותיכנסי לשם, ואני אלך לי למקום אחר," הוא
אמר,
"מה? בלעדייך?" עניתי, "כן, אני הולך למסיבת הרווקות שלי,
ותעשי טובה תרחמי על החשפן"
"חשפן? איזה חשפן בראש שלך?" צחקתי, מה זה צחקתי? נקרעתי
מצחוק... אבל הוא רק חיבק אותי שוב, אמר לי לעשות חיים ושניפגש
בחדר במלון הרבה יותר מאוחר הלילה.
פתחתי את הדלת, מסוקרנת מההפתעה, הלב שלי דופק בחוזקה.

כשתיכננתי את החתונה נועה שאלה אותי אם אני רוצה מסיבת רווקות,
אבל אני החלטתי שלא, לא יודעת למה, לא הרגשתי שום רצון למסיבה
כזו שתנציח את הרווקות שלי. כשפתחתי את הדלת נכנסתי לאולם
חשוך, לרגע הייתי בטוחה שאיתי טעה במיקום ונכנסתי ללחץ מהחושך,
אבל תוך שנייה נדלקו האורות וכל החברות שלי עמדו סביבי וחיבקו
אותי. האולם, שמסתבר שהיה המועדון של המלון, היה מקושט ומסודר
למסיבה, באמצע הרחבה היתה במה ומסביבה שולחנות עם כיסאות, על
השולחנות היה מלא אוכל ושתייה, בעיקר חריפה. אחרי כמה רגעים
סחבתי את מאיה, חברתי הטובה לצד ושאלתי אותה איך בדיוק הם
אירגנו את זה, היא אמרה שאיתי כבר מתכנן להפתיע אותי שבועות
במסיבה הזו.
הייתי מאושרת, אני לא מצליחה להעביר את הרגש שהיה לי באותו
ערב, את האושר המציף, ההנאה הטהורה, האהבה שלי לאיתי.

הערב היה נהדר, החברות שלי עלו אחת אחת על הבמה ובירכו אותי
לנישואין, כל אחת מהן הביאה לי מתנה קטנה וביחד הכל הרכיב סט
אחד מדהים - תחתון אחד חוטיני ואחד שלם (איך שיתחשק לך, הן
אמרו), חזייה, אחת עם כתפיות ואחת בלי, גרביון שלם וירכון
(גרביים עד הירך), ביריות, כותונת לילה סקסית ביותר, וחלוק שלם
משיפון - הכל מאותו סט - לבן עם פרחים מכסף, אין לי מושג איך
הם השיגו את זה, אבל הייתי מאושרת, חברות שלי צחקו עליי שעכשיו
יש לי הלבשה תחתונה לחתונה ושאיתי מאוד יהנה באותו לילה, מאיה
אמרה שאלק יהנה, כולם סופרים את הכסף, איתי בכלל לא יסתכל על
הסט...

אחר כך נועה קמה ואמרה שהגיע הזמן לצד האמנותי של הערב, האורות
כובו ורק מנורות קטנות נשארו דולקות, ואז נכנס החשפן, כמעט
התעלפתי. הוא, כמובן, בא ישירות אליי ואני חשבתי שאני מתה.
אני? חשפן? איכס. הוא משך אותי לרקוד איתו לכל צהלות חברותיי,
וכמה שלא רמזתי להן שיצילו אותי אף אחת מהן לא קמה להושיע,
כולן היו על הרגליים, מוחאות כפיים ומצמידות לו שטרות כסף.
בסופו של דבר גם זה נגמר, אני הייתי שתוייה לגמריי כשחברות שלי
העלו אותי לחדר במלון, איתי עוד לא הגיע ונועה הכניסה אותי
למקלחת. הדבר הבא שאני זוכרת זה שקמתי עם כאב ראש מטורף ואיתי
ישן לידי. לידי המיטה הייתה כוס מים ושני אופטלגין ופתק שעליו
כתוב - היה נהדר, דברי איתי, נועה. בלעתי את האופטלגין ועצמתי
עניים לקצת, כשראיתי שאני לא נרדמת הסתובבתי במיטה, נישקתי את
איתי שעדיין ישן, והסתכלתי עליו, את כל האהבה שלי לבחור הזה
הרגשתי באותו רגע, אחר כך קמתי מהמיטה ושטפתי פנים, יצאתי
החוצה להביט בנוף מהחלון, כל תל אביב הונחה שם לפניי, הים
המשתרע, הבתים הישנים. נהדר. פשוט נהדר.

איתי יצא החוצה, וחיבק אותי.
"נהנית?"
"אתה לא יודע עד כמה, תודה רבה על אתמול, ועל כל ההפתעה. אני
אוהבת אותך".
"גם אני אוהב אותך", הוא חיבק אותי והתנשקנו, הוא הרים אותי
ולקח אותי למיטה, שם אהבנו אחד את השני, ולמרות שזה לא בא
בקלות, כמו בכל התוכניות בטלויזיה, ובסרטים, גמרתי, ונהניתי.
זה מוזר לי שאני נהנית מהסקס. אף פעם לא אהבתי את עניין המגע,
לא יודעת למה, פשוט לא הייתי הטיפוס. למעשה עד שאיתי הגיע לי
לחיים הייתי בטוחה שאני פריג'דית, שאני לא אהיה מסוגלת להנות
מסקס או לגרום לבן זוגי הנאה.

מהפחד שמישהו יגלה זאת, הייתי מזייפת, מה שגרם לי עוד יותר סבל
בכל הקשור לסקס. בסך הכל, היו לי שני חברים מלבד איתי, שנייהם
בתיכון וכל אחד למשך שנה, לאחר שנפרדתי מהאחרון החלטתי שאני
עושה הפסקה בבילויים ויציאות והשקעתי בחברות שלי, בלימודים
ואחר כך בצבא. ואז, כאמור, הכרתי את איתי. כשהגענו לשלב הזה של
המיטה, אותו דחיתי ללא הרף, החלטתי שאני אזייף, הצלחתי עם שני
החברים הקודמים שלי, אין ספק שאני אצליח גם עכשיו. אבל איתי
היה אחר, היה חשוב לי שאני אהנה, והוא גם ניסה לברר מה קרה
שאני לא מצליחה להנות, חיפשנו את התנוחה שתגרום לי להנות, עד
שמצאנו, ואחר כך כבר הכל זרם על מי מנוחות, גם הסקס. אני הייתי
רגועה יותר כשזה היה מאחורי, כשגיליתי שאני יכולה להנות מהסקס
- ויותר מיזה - כשגיליתי שאני יכולה לגרום להנאה.
כשקמנו מהמיטה, איתי הזמין ארוחת בוקר מהמלון והגיע אליינו
לחדר מלצר עם שולחן ועליו חביתות, גבינות, סלטים, לחם מכמה
סוגים, שתייה חמה וקרה, פרח ועיתון.

היינו מאושרים, ישבנו לאכול במרפסת, כשהנוף מולנו, קראנו ביחד
בעיתון, כמו שתמיד עשינו, האוכל היה נהדר, ארוחת בוקר ישראלית
בדיוק כמו שאני אוהבת. אחר כך ירדנו לחוף של המלון, ישבנו קצת
בשמש, טיילנו, לא דיברנו הרבה, בעיקר התחבקנו, הלכנו יד ביד,
נתנו לעצמנו לשתוק ביחד, לנשום אחד את השני ואת האוויר הנפלא,
עם הריח של הים. אני מאושר, אמר לי איתי, כל כך מאושר עד שאני
מרגיש שזה חטא. מגיע לנו להיות מאושרים איתי, אמרתי, מגיע לנו,
עבדנו קשה בשביל זה, אף אחד לא נתן לנו כלום במתנה. אחר כך
המשכנו לשתוק, כל אחד שקוע במחשבותיו.

בערב ההורים שלנו הגיעו למלון וביחד הלכנו למקווה, החלטתי שאת
המקווה אני עושה מצומצם, היה קשה לי לחשוב על זה בכלל, על
הערום שלי מול מישהי זרה, וכל העניין הזה נשמע לי מזעזע, אבל
חובה זו חובה. אבא שלי, אבא שלו ואודי, חבר של איתי ובעלה של
מאיה, נשארו בחדר במלון. הגענו למקווה כשאמא שלי ואמא של איתי
צוהלות ומרעישות, בסוף גם מאיה החליטה להצטרף אליי וככה הגענו
לשם, כשאני מתוחה מאוד ולא מוכנה כלל למה שיהיה שם. נכנסתי
למקווה והרבנית, שכבר הכרתי ממיקודם, חייכה אליי, היו לה פנים
נעימות אבל אפילו זה לא הצליח להפחית את החרדה שהייתה בי.
בסופו של דבר זה נגמר. טבלתי במערומיי במים הקרים, היא אישרה
ואני יצאתי. אמא שלי חיבקה אותי וצעקה "לו לו לו", וחמותי
לעתיד הצטרפה אלייה. כמה הצחיק אותי לחשוב על אימא של איתי
כ"חמותי לעתיד", אבל הגיע הזמן להתרגל. אין ספק. ההורים הלכו
וגם מאיה ואודי הלכו איתם, קבענו איתם לבוקר, אחר כך הזמנו
סרט, הרגשנו שאנחנו חייבים להירגע, למחרת חיכה לנו יום מטורף,
בבוקר קבעתי עם סלון הכלות, ואיתי ואודי קבעו לעצמם תוכניות.
בצהריים הם היו צריכים לחזור לאסוף אותי ביחד עם הצלם, מהסלון
כדי שנלך להצטלם ומשם בערב לאולם. יום עמוס, אבל חיכיתי לו כל
חיי.

הזמנו קומדיה, "10 הדרכים לזרוק בחור", או משהו כזה, צחקנו
נורא על כל מה שהזוג הזה עולל אחד לשני, ונזכרנו בפגיעה
הראשונה שלנו. למרות שהיה מאוחר כשנכנסו למיטה, לא הצלחנו
לישון. שכבנו ערים, מסתכלים על התקרה.
"מתרגשת?"
"עד כדי כך שאין לי אוויר"
"אם אני לא אצליח לשבור את הכוס?"
אוח כמה צחקתי מהמשפט הזה. חיבקתי אותו ונישקתי אותו, "אז אין
חתונה, מה זאת אומרת.. שאני אתחתן אם מישהו שלא מצליח לשבור את
הכוס בפעם הראשונה?, אין סיכוי!".
צחקנו, ואיתי אמר לי עד כמה הוא אוהב אותי, כמה הוא שמח.
גיחכתי, "אמרת לי את זה כבר אתמול, עוד אני אתרגל לזה שכל ערב
אתה אומר לי שאתה אוהב אותי".
"כל ערב, כל החיים", הוא ענה.
שתקתי. ומה יש לי להוסיף על משפט כזה. שכבנו ככה עוד זמן מה,
עד שנרדמנו, מחובקים. בבוקר התעוררנו מוקדם, שוב הזמנו ארוחת
בוקר ישראלית, מתוך מחשבה שקרוב לוודאי זו הארוחה היחידה שנוכל
לאכול באותו יום, אבל שנינו כמעט ולא נגענו בה. אודי הגיע
בדיוק בזמן, ביחד עם מאיה, שהחליטה שהיא מלווה אותי באותו יום.
הם הורידו אותנו בסלון הכלות, שם הכינו לנו ג'אקוזי שנירגע,
ישבנו שם נושמות את האוויר החם, נותנות למלח במים להיספג בגוף.
שותקות.
"זוכרת לפני החתונה שלך, כשהיינו בסלון כלות שלך?" שאלתי את
מאיה.
"כן, בטח, כל כך התרגשתי שבקושי יכולתי לשבת, כל הזמן רציתי
כבר לסיים, והמאפרת המסכנה לא הצליחה לאפר אותי טוב מרוב שזזתי
לה".
צחקנו, נזכרות בסיטואציה.

המלבישה דפקה לנו על הדלת, לאות זירוז, "בנות, יש לכן חתונה
היום, אתן לא רוצות להתחיל להתכונן", צחקנו כמו ילדות בנות 16,
שהמורה גוערת בהן, אבל כמו ילדות טובות יצאנו מהמים והתחלנו
להתארגן, אני לבשתי את הסט החדש שהבנות נתנו לי מתנה לחתונה,
ועליו החלוק החדש, מאיה שרקה לי כשראתה אותי, ואני הסמקתי
נורא, המלבישה הושיבה אותי כדי שהספרית תטפל לי בשיער, כאשר
בנתיים אחת העובדות מרחה לי לק על הצפורניים, את התסרוקת
שקבענו כבר ניסינו כבר שבועות קודם לכן, וככה גם את האיפור,
מקץ שעה וחצי הייתי מאופרת בצבע כסוף, כמו שרציתי, ושיערי מתוח
מקדימה מוצמד בסיכות, כאשר השיער מאחור מפוזר על כתפיי, עכשיו
הגיע תור השמלה, לידי המאפרת איפרה את מאיה ושתיינו הסתכלנו
אחת על השנייה בעונג, כאשר לבשתי את השמלה מאיה כמעט התחילה
לבכות, אם לא המאפרת שצעקה עלייה שהיא הורסת את האיפור לאחר
העבודה הקשה שלה, היא בוודאי הייתה בוכה.

אני בעצמי בקושי התאפקתי. לא האמנתי שאני מסתכלת על עצמי. איתי
לעומת זאת היה סיפור אחר. כשהוא הגיע ונכנס לסלון כלות, כאשר
הצלם מאחוריו הוא הביט בי ולא אמר דבר, אני חייכתי אליו, והוא
כרע על ברכיו ואמר: "את נועדת לי, מאז ומתמיד, הנשמה התאומה
שלי." נשמתי עמוק ולא ידעתי מה להגיד. עמדתי שם שותקת, ידיי
רועדות מהתרגשות. הוא הוסיף שכך תמיד הוא יזכור אותי - מאושרת,
מחייכת, בשמלת כלה לבנה. זוהרת. ככה את ניראית עכשיו. אמר,
פשוט זוהרת. אמרתי לו שאני מקווה שהוא יזכור את זה כאשר בעוד
כמה שנים אני אהיה עם 10 קילו לפחות יותר, עם 4 ילדים שירוצו
לנו בבית, שוטפת כלים במטבח כששערי מגולגל לו באבועגלה.

הוא צחק והתרומם, אין ספק שהוא ניראה נפלא, התלבטנו אם לקנות
לו חליפה לארוע הוא רק מכנס וחולצה, ובסוף החלטנו על מכנס שחור
אלגנטי וחולצה בצבע כסף, שתתאים לשמלה שלי. מאיה ואודי ליוו
אותנו כל היום עם הצלם, ואני התרגשתי כשראיתי שעל הרכב הם כתבו
"איתי ודנה לנצח". היום עבר מהר, הצלם לקח אותנו לחוף הים
להצטלם ולעתיקות יפו, היה בעיקר מצחיק, צחקנו מכעט כל דבר,
התרגשנו מאוד, ומאיה ואודי שכבר היו מנוסים צחקנו עליינו
שהתרגשנו מכל דבר קטן. כשנגמרו הצילומים חזרנו למלון, החלטנו
שרק נשתה קפה כי לא היינו מסוגלים לאכול כלום, אבל כשהגענו
לבית מלון חזרנו בנו והחלטנו לאכול, הזמנו ארוחת ערב קלה לחדר,
כריכונים, גבינות וירקות. מאיה דאגה למלאי של שוקולד בתיק לכל
מקרה שאני ארצה, ואני חיבקתי אותה מכל הנשמה. נועה התקשרה
ואמרה שהאורחים כבר מילאו את האולם והגיע הזמן לצאת, התארגנו
ויצאנו מהמלון, נושמים עמוק, ומצפים בהתרגשות לערב שלפנינו.
התפללתי שהכל יהיה בסדר, שלא יקרו פאדיחות, שאף אחד לא ייפול,
שכל האורחים יגיעו, שיהיה בסדר.

נועה התקשרה ואמרה שהאורחים כבר מילאו את האולם והגיע הזמן
לצאת, התארגנו ויצאנו מהמלון, נושמים עמוק, ומצפים בהתרגשות
לערב שלפנינו. התפללתי שהכל יהיה בסדר, שלא יקרו פאדיחות, שאף
אחד לא ייפול, שכל האורחים יגיעו, שיהיה בסדר. כשהגענו, נועה
אמרה לנו שנסתובב עוד קצת בחוץ עד שהם יגידו לנו להיכנס, לאחר
10 דקות, מתוחים ביותר, לא יודעים מה קורה באולם, כועסים על
האורחים שלא מגיעים בזמן, הגיע הטלפון המיוחל ונועה אישרה לנו
להיכנס. ההורים שלנו עמדו בכניסה, על הרצפה היה שטיח אדום וכל
האורחים עמדו משני הצדדים שלו, הלכנו על השטיח, הרגליים רעדו
לי והרגשתי איך הדמעות פורצות מעניי, איתי החזיק לי את היד
חזק, הסתכלתי על האורחים, אבל לא ראיתי דבר, הכל עבר מולי בלי
לגעת בי, כשעליתי לחופה, ראיתי את נועה שלחשה לי מרחוק שהיא
אוהבת אותי ושאני ניראית נהדר, חייכתי אלייה, הסתכלתי על הבחור
שלידה, והיה בו משהו מטריד, אבל לא הצלחתי להבין מה זה, ההורים
שלנו עמדו לידנו בחופה והרב התחיל לדבר, אני הבטתי על הרב ועל
איתי, איתי חזר על דברי הרב. חיפשתי בעניים את מאיה שעמדה מחוץ
לחופה, היא סימנה לי שאני בסדר גמור ושאני ניראית נהדר, אחותי
סימנה לי לחייך, שמצלמים אותי, אז באופן אוטומטי מרחתי חיוך על
הפנים שלי, העניים שלי נדדו שוב לנועה ולבחור שאיתה, עד שירד
לי האסימון שזה בטח קובי.

כשהבנתי שזה קובי התמונות שטפו לי את המוח. ידעתי שמשהו לא
בסדר, אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה. הרב דיבר אליי אבל לא
שמעתי, עד שאמא שלי ניערה אותי קצת, התנצלתי, והרב המשיך, אבל
הראש שלי כבר לא היה שם. כל הזמן חשבתי שהשם הזה, קובי, הפנים
האלו, מוכרות. משהו לא בסדר. אבל מה?

איתי אמר לי "הרי את מקודשת לי" וענד לי את הטבעת, ואז הוא אמר
"אם אשכחך ירושלים, אשכח ימיני" וניפץ את הכוס כל הקהל צהל
והריע, כולם חיבקו אותנו, וככה ירדנו מהחופה. התקליטן שם "עמוק
עמוק" של גליקריה והזמין אותנו לסלואו הראשון, איתי הסתכל עליי
ושאל "מה קרה", אמרתי לו שאני לא יודעת אבל משהו לא בסדר. הוא
ניראה כל כך מודאג, שמייד אמרתי, התרגשות, אני בסדר, עוד רגע
יעבור לי, המשכנו לרקוד כשאיתי מסתכל עליי במבט בוחן, ואני
משחקת למענו את המשחק, מחייכת אליו, ולכולם, אבל בלב אני מנסה
לפענח - מה קרה? מה זה שיש לי מאחורי מסך בראש ואני לא מצליחה
להיזכר. אם רק אני אצליח להיזכר. כמו משהו שעומד על קצה הלשון.
כולם הצטרפו אליינו לסלאו ואחר כך התחילו הריקודים
והשתוללויות, נועה באה לחבק אותי והכירה לי את קובי, כשלחצתי
את ידו והסתכלתי עליו נזכרתי.

התמונות רצו לי בראש, קפאתי במקום ולא הצלחתי לזוז או לנשום.
נועה אמרה לי - דנה את חיוורת נורא, מה קרה? להביא לך לשתות?
מאיה, שעמדה לידי, מיהרה לקחת אותי לפינה, והוציאה שוקולד
מהכיס, אמרה לי, מה קרה? אבל לא הצלחתי לדבר. התמונות הרסו
אותי. היא אמרה לי - דנה את חייבת להתאפס, את מתחתנת היום,
זוכרת? זו החתונה שלך, את חייבת לשים הכל בצד ולצאת לשם
ולהנות. לא הצלחתי אפילו לענות לה. הינהנתי ובלעתי את השוקולד.
אחר כך יצאנו לאולם חזרה ומאיה הרגיעה את כולם שזו רק נפילת
מתח והכל בסדר. אני לא זוכרת כלום מהחתונה, רקדתי, חייכתי,
הצטלמתי אבל אני לא זוכרת כלום.

החתונה הסתיימה וכולם התחילו ללכת הביתה, ישבנו ברכב עם איתי
ומאיה שהסיעו אותנו למלון. כשהגעתי למלון, איתי אמר שהיה נהדר,
ושאל אם אני רוצה לספור את הצקים או שאני עייפה מידי. אני
התיישבתי על המיטה, עצמתי עניים ושתקתי. אחר כך הרגשתי שהוא
מתחיל להוציא לי את הסיכות מהראש, ולפתוח לי את השמלה. מגע
ידיו הרגיע אותי, הדמעות זרמו ממני בלי הפסקה, בדממה, הוא סיים
לפתוח לי השמלה והסתכל עליי. את בוכה? מה קרה? דנה ממי, מה
קרה? לא יכולתי להסביר לו, לא יכולתי לדבר, העניים שלי היו
עדיין עצומות, אבל כבר התחלתי לבכות ממש בכל, המראות לא עזבו
לי את הראש, ולא יכולתי לנשום. איתי הוציא אותי למרפסת והושיב
אותי על הכיסא כשהוא מתיישב על הרצפה בין רגליי.
"ספרי לי", ביקש.

ואני לא ידעתי מאיפה להתחיל.
"אני איתך, בעלך, לא משנה מה, אני שלך ואת שלי, נשבענו על זה,
לנצח. ספרי לי."
קמתי מהכיסא, עדיין בשמלת כלולתי, שיערי מפוזר ופרוע, נצמדתי
למעקה, מביטה בים השחור, בשמיים, בכוכבים. אחרי כמה דקות
התחלתי לדבר.
"בחתונה, חבר של נועה, קובי, אני מכירה אותו."
איתי שתק, נותן לי להמשיך לדבר, מביט עליי מהכיסא שבו הוא
ישב.
"כשהוא לחץ את ידי, פתאום נזכרתי, ראיתי אותו, הוא היה מוכר לי
מההתחלה, אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה, אחר כך שנזכרתי, הצטערתי
שנזכרתי. סיפרתי לך שהייתי בפניימיה, אבל אפילו אני לא זכרתי
מה היה לי שם, הוא היה בכיתות הגבוהות, אני רק הגעתי לשם, ילדה
בת 13, לא מבינה כלום מהחיים שלה, מנסה להסתגל למציאות
החדשה."
איתי קם ועמד לידי, מחבק אותי, אבל אני התנערתי ממנו
והתרחקתי.
""פתאום בחתונה ראיתי את התמונות האלו, שלי איתו, כשאני צועקת,
אבל אף אחד לא עוזר לי, כשהוא מוריד לי את הבגדים, כשאני
מתחננת על חיי, בכלל לא מבינה מה הוא עושה, מה הוא מתכוון
לעשות, רק מפחדת. ההרגשה הזו של הפחד, באה לי בכל עוצמתה
בחתונה, כשהוא לחץ לי את היד".
שמעתי את איתי חוזר להתיישב.
"אני ארצח אותו" אמר.
הסתובבתי אליו, דמעותיי מורחות את כל האיפור על פניי.
"ואם תרצח אותו זה יעלים את מה שהוא עשה? זה ירחיק את הזיכרון
החי במוח שלי?"

כעסתי. כל כך כעסתי. כעסתי על איתי, בלי להבין בכלל למה אני
כועסת עליו, על הערב שנהרס לי, על החיים המאושרים שתיכננתי
לעצמי, והרגשתי שהם נשמטים מידיי, על קובי. על מה שהוא עשה לי
כל כך הרבה שנים קודם לכן, על כך שלא זכרתי עד עכשיו. איך לא
זכרתי בכלל? איך אפשר לשכוח משהו כזה? אולי אני מדמיינת? אבל
הזיכרון כל כך מוחשי. לא. אני לא מדמיינת. אני זוכרת את זה וזה
קרה. איתי קם אליי, וחיבק אותי.

"אנחנו ביחד ואנחנו נעבור את זה ביחד, אני אעשה כל מה שתרצי
לעשות - את רוצה להתלונן? אני אלך איתך, את רוצה לשים את זה
בצד? נעשה את זה, מה שתרצי, אני איתך".
המילים שלו גרמו לי להתחיל לבכות מההתחלה. הרגשתי כל כך
מפוחדת, כל כך... לא יודעת. לא יודעת איך לתאר את ההרגשה שלי.
כאילו העולם התנפץ לי לרסיסים. לא כאילו, הוא באמת התנפץ.
איתי הושיב אותי בין רגליו, מחבק אותי, לאט לאט הפסקתי לבכות,
ונרדמתי ככה, על חזהו, בוכה, בשמלת כלולותיי, רחוקה מאיך
שדמיינתי את הערב הזה.

לא הרגשתי איך הוא מרים אותי למיטה, מפשיט ממני את שמלת הכלה,
מכסה אותי ויושב לידי. באותו לילה חלמתי שוב ושוב על קובי, על
הדברים שהוא עשה לי, על הידיים שלו. בבוקר קמתי והרגשתי שאני
סמרטוט, כאילו לא ישנתי כלל, העניים שלי היו נפוכות מהבכי וכל
הפנים שלי היו שבילים של איפור, השיער שלי היה פרוע מהשילוב של
המוסים ששמו בו. אין מה להגיד - נראיתי נורא. ומעבר לכך -
הרגשתי נורא. נכנסתי להתקלח וכשהבטתי בעצמי במראה התחלתי שוב
לבכות, לא מצליחה למחות את המראות מראשי. הסתכלתי על הסכין
גילוח שעמד על הכיור, הסכין של איתי, הרמתי אותו.
אבל לא יכולתי. לא יכולתי להרוס לעצמי את הסיכוי להיות מאושרת,
את הסיכוי לחיות. אני יכולה להתגבר על זה. אבל לא האמנתי לזה
באמת. אז אמרתי את זה בקול - אני יכולה להתגבר על זה. אני
אנצח.
והפעם גם צרחתי את זה לדמות שבמראה - אני אנצח!!
איתי קפץ מהמיטה ועמד מולי - "מה קרה?"
הסתובבתי אליו, אבל כל רוח הקרב כבר יצאה לי מהמפרשים.
"חשבתי שאולי אני אצליח לצאת מזה, אבל עכשיו אני כבר לא יודעת,
הגילוי הזה, גדול עליי, אני לא ממש יודעת מה לעשות עם זה".
"גם אני לא, אבל זה לא משנה כי ביחד איכשהו נמצא את הפתרון".
"איתי, לא ניראה לי שזה כל כך פשוט"
שתקנו והוא הושיט לי את ידיו, הפעם, לא היססתי וקברתי את עצמי
בתוכו.
"אני אוהב אותך, את יודעת את זה, נכון?", הינהנתי בלי להרים את
הראש, "אז נמצא דרך לעשות שהדברים יהיו בסדר, לא נשתוק, ולא
נדחיק את הדברים האלו, הזכרונות שלך, כל מה שהוא עשה לך".
חיבקתי אותו חזק אליי. לא ידעתי אם אני אצליח, אבל הרגשתי
בטוחה שם, בין זרועותיו. נכנסו להתקלח, אני עמדתי שם, מתחת
למים, ואיתי סיבן אותי, וחפף לי, רק עצמתי את עניי והתמכרתי
למגע שלו, כמו היה זה שוקולד מצויין. אחר כך התחלנו לספור את
הש'קים, ואז מאיה ואודי דפקו לנו בדלת, כשראו שרק עכשיו אנחנו
סופרים את הצקים אמרו לנו שעשדינו היסטוריה - אנחנו הזוג
הראשון שאשכרה לא ספר את הצקים אחרי החתונה, וכמו שאנחנו
ניראים אנחנו בטח הזוג הראשון שממש שכב בליל כלולותיו.

צחקנו אבל לא הוספנו דבר, שיחשבו מה שהם רוצים, איתי קרץ לי,
ואני חייכתי. כשספרנו את הצקים נרגענו, הצלחנו לכסות את
החתונה, נכון שלא נשאר לנו הרבה אבל גם לא תיכננו שיישאר. אודי
ומאיה הלכו ואנחנו התחלנו לארוז את הדברים שלנו, הערב הינו
צריכים לחזור הביתה. פתאום חשבתי על זה - נועה. מה אני אגיד
לה? לספר לה? לא לספר לה? לתת לה לחיות עם האדם הנוראי הזה?
האם אני אוכל להישאר חברה שלה, ולהסתכן בכך שאני אראה אותו
שוב?  לא ידעתי מה לעשות. איתי אמר שלדעתו אני צריכה לספר,
ובכלל הוא בעד להתלונן במשטרה, אבל זו בהחלט החלטה שלי ושלי
בלבד, הוא יתמוך בכל מה שאני אבחר לעשות.

בסוף החלטתי לספר לה. חשבתי על זה שאני הייתי רוצה לדעת. היא
לא האמינה לי. אמרה לי שהיא לא מבינה למה, אבל אני כנראה לא
מסוגלת לראות אותה מאושרת. נשבעתי לה שאני לא משקרת, אבל היא
לא רצתה לשמוע. מאז לא דיברנו יותר.

אחר כך עברתי לתפקיד אחר בעבודה, כך שלא הייתי צריכה גם לדבר
איתה, היא הייתה חסרה לי, אבל לא יכולתי להביא את עצמי למצב
שאני אתקשר אלייה. ידעתי שהיא כועסת עליי. ביררתי על מטפלות
והתחלתי ללכת לטיפול, בחלק מהטיפולים איתי היה איתי, ובחלק
הייתי לבד, ניסיתי להתמודד עם הידיעה שנפגעתי. פתאום הרבה
דברים הסתגרו לי, השנאה של המגע, אי היכולת להנות מסקס,
הפחדים.

היום אני בחודש חמישי, איתי ואני עברנו לדירה משלנו, עלייה
נשלם משכנתא כנראה למשך כל חיינו, אבל זה בסדר, כמו כל זוג
צעיר אחר. מאיה גם בהריון, וכל היום אנחנו ביחד, מדברות בעיקר
על הלידה, מדמיינות שהבן שלי יתחתן עם הבן שלה, וזה מצחיק
אותנו כל פעם מחדש. סיפרתי לה הכל, והיא התנצלה על זה שהיא
הייתה חסרת רגישות בחתונה, הסברתי לה שהיא הייתה בסדר גמור,
ואם היא לא הייתה מאפסת אותי הייתה נהרסת לי החתונה לחלוטין.

אני מאוהבת, גם בבן שיש לי בבטן, וגם בבעלי המדהים. אני
מאושרת. ומגיע לי. בהחלט מגיע לי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-בורגד,
בורגד, אחי,
אדי חושב ששברתי
את האף.
-תנסה להגיד
"מתרומם"
-בתרובב
-תגיד
"אנדרלמוסיה"
-אדרלבוסיה



יפרח ומורגן
בשיחה, זמן קצר
אחרי שיפרח חטף
פין נגמ"ש
לראש.
(סיפור אמיתי)


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/1/04 16:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איש הזמנים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה