אני בחור די ממוצע, לא חכם מידי (ממוצע 85 בבגרויות), לא ניראה
הכי טוב, ניראה בסדר, בצבא הייתי בקרבי, הנדסה קרבית, אצל
ההורים גרתי עד גיל 24, ובשלוש שנים האחרונות אני גר בדירה
שכורה, היו לי כמה וכמה חברות, שתיים מתוכן רציניות, אחת בזמן
הצבא, והשנייה הנוכחית שאני איתה כבר 3 שנים, מתוכן שנה וחצי
שאנו גרים ביחד. אני אוהב לגלוש באינטרנט, כל חמישי יוצא
למסיבה בתל אביב, מידי פעם הולך לקולנוע, סינימה סיטי זהו
האולם המועדף עליי, בהחלט חווית צפייה. את ההורים רואה כל שישי
בקידוש, אני לא דתי אבל גם לא כופר, מאמין, אבל לא נותן לאמונה
לפגוע בהרגלים שלי. הייתי בסיני פעמיים, פעם עם החברים, ישר
אחרי הצבא, פעם עם החברה לטיול רומנטי. אני עובד בשרות לקוחות
של סלקום כבר שנתיים, עונה ללקוחות מעצבנים 8 שעות ביום, לא
מצטיין בעבודתי אבל גם לא גרוע בה. בשנה האחרונה התחלתי ללמוד
פעם בשבוע בקורס פרטי של חברת סיסקו, הנדסאי רשתות, נחמד, קשה
לפעמים, אבל לא נורא, העיקר שזה משתלב לי מצויין עם העבודה.
אמרתי כבר שאני בחור ממוצע? אז זו ההגדרה הכי טובה, בשל כך גם
עד כאן תוכלו כולכם להזדהות איתי - בחור ישראלי ממוצע שחי
בשנות האלפיים בישראל.

לפני שלוש שנים החלו החתונות בחבר'ה, לאט לאט, זוג אחרי זוג
התחתנו כל חבריי. מלחיץ, אין ספק, במיוחד את אמא שלי שכבר
לחוצה לראות אותי מתחת לחופה, אלוהים יודע למה (אני חושד שזה
הנכד לו היא כמהה, לאו דווקא לחתונתי). בכל אופן, התחתנו, אז
התחתנו, גם זה די הגיוני שיקרה, וקיבלתי זאת בשיוויון נפש, אחר
כך כמובן, החלו ההריונות, ואז גם נתקלתי בתופעה הזו של הנשים
שמרגישות רע כשאין להן בטן כיוון שזוגתי, שתחייה,  הרגישה רע
כל כך עם גופה נטול ההריון, ובכלל, עם אצבעתה נטולת הטבעת, אבל
עבר לה (או ככה לפחות היא אומרת לי, אחרי פרץ של ריבים ששטפו
את הבית בתקופה האמורה).

ככה או ככה, נועם, החבר הכי טוב שלי, שאיתו הייתי גם בתיכון
וגם בצבא, התחתן, עוד בין הראשונים שהתחתנו, בהתאם למסורת של
מישהו, כחברו הטוב ביותר שימשתי כשושבין. הוריו של נועם נהרגו
בתאונה כשהיינו בתיכון, והוא גדל אצל סבתו, עד שבזמן הצבא גם
היא נפטרה, והוא נשאר ללא משפחה בכלל, אז גם באופן רישמי הוא
עבר להתגורר אצלי בבית, כשהיינו באים לחופשות היינו נמצאים אצל
הוריי, וכשהשתחררנו הוא החליט למכור את הדירה של סבתו, אותה
סגר למשך השנה, מרוב זכרונות רעים שהיו לו משם, והמוות שאפף שם
את הכל, הוא אמר שהוא לא מסוגל להיכנס לשם בכלל, בכסף של
המכירה הוא קנה דירה משלו ועבר לגור שם עם זוגתו.

רונית, אשתו, למדה איתנו בתיכון, הם יצאו בערך מאז כיתה יא',
כאשר בצבא היחסים קצת התקררו, והתהדקו כשיום אחד היא התקשרה
אליו ובכתה כי גילו לאמא שלה סרטן, לגמרי במקרה, בבדיקות
שגרתיות, שלושה חודשים לאחר מיכן אימה נפטרה והמוות השאיר את
רונית, בת לאם חד הורית, לבדה, המומה, ללא משפחה, כשכל מה
שנשאר לה בעצם זה נועם. כמו שכתבתי הם הראשונים שהתחתנו, בקושי
שנה אחרי השחרור.

כאשר בכורו נולד, הרגשתי כאילו בני שלי נולד, (שלא לדבר על כך
שאמא שלי מייד לקחה בעלות על הארוע, כאילו היא הסבתא בכבודה
ובעצמה, רונית ונועם חשו הקלה מול ההשתלטות של אימי, שכן שניהם
היו ללא משפחה בכלל, אני הסתכלתי על כל ההשתלטות בגיחוך
ואיילת, זוגתי, הביטה בדאגה תוך מחשבה מה יהיה באירועים שלנו),
אני ואיילת ליווינו את רונית ונועם באופן צמוד מאז שרונית
ילדה, בבית החולים, בבית וכו'. כמה ימים לפני הברית נועם שאל
אותי אם אני אסכים להיות הסנדק, ידעתי מה זה אומר להיות סנדק,
כמו שאמרתי, אני אמנם לא דתי אבל מתמצא בהלכות, במיוחד באלו
השגורות כנורמה בישראל. הסכמתי.

בברית היה נהדר, אמא שלי התעלתה על עצמה, האוכל היה טעים,
המוזיקה מתאימה להלך הרוח, רונית הייתה עדיין חיוורת אבל איילת
הייתה צמודה אלייה, בזמן שאני ונועם הקפצנו טאקילות על הבר,
תודו שלא כל יום החבר הכי טוב שלכם הופך להיות אבא, וכשזה קורה
זו אכן סיבה למסיבה.

אחר כך החיים חזרו לשגרה, אני התמנתי לראש הצוות בעבודה,
העיסוקים גברו ובקושי ראיתי את נועם, כרגיל הקפדנו על ארוחת
שישי אצל הוריי, ואז גם השלמנו פערים, אמא שלי התמוגגה מהילד,
שנקרא רן - ראשי תיבות של רונית ונועם, ואיילת נכנסה לתפקיד
הדודה די מהר.

שנתיים לאחר מיכן סיימתי את לימודי והתחלתי לעבוד בחברת סיסקו
כהנדסאי, גם פה זו הייתה בעיקר עבודת שרות לקוחות, שכן מרבית
העבודה נעשתה בטלפון, אבל כבר הייתי רגיל לכך. איילת קיבלה
קביעות בבנק, בו עבדה כטלרית, והחיים זרמו להם לאיטם.

רן הגיע לגיל 3 וחגגנו לו ביום הולדת עליזה בביתם של רונית
ונועם, בתקופה ההיא גם הרגשתי שהגיע הזמן להתמסד, אמא שלי
שיגעה אותי, וגם איילת לא הבינה למה אנחנו מחכים, את הלימודים
סיימתי, שנינו התבססנו בעבודה, יש אהבה, אז למה לא? ביום
ההולדת התייעצתי עם נועם באיזו דרך להציע לאיילת נישואין - האם
לעשות את זה סדרך הבנאלית, במסעדה עם טבעת, או בדרך המקורית -
בשלט גדול או משהו בסגנון? נועם המליץ על מסעדה שקטה שלאחרייה
נפתיע את איילת במסיבה בבית, ורונית, שנכנסה במקרה, והושבעה לא
לספר דבר, התלהבה מהרעיון ואמרה שהיא תשמח לארגן מסיבת הפתעה
ושאני אראה את העניין כסגור. אז סגרתי עניין.

שבוע מאוחר יותר, מצוייד בטבעת בכיסי, צעדתי עם איילת למסעדה
האהובה עליינו, למרות שחשבתי שאני לא אתרגש, התרגשתי מאוד, הלב
שלי דפק מהר מידי, והייתי לחוץ. ידעתי שהיא תגיד כן, אבל פתאום
עברה לי מחשבה - מה אם היא תגיד לא? הרי רונית ונועם כבר אצלנו
בבית מארגנים את המסיבה, ואיך אני אסביר להם שאין בעצם על מה
לחגוג, שלא לדבר על מה עושים אחרי זה, נפרדים? ממשיכים ככה
ביחד?

החלטתי שאני מציע לה בקינוח, גם כדי לתת לעצמי זמן, גם כי זה
ניראה מתאים יותר (כאילו בזמן שהיא אוכלת ספגטי, להוציא את
הטבעת? זה ניראה לי לא לעניין). ככה או ככה, הארוחה עברה, נועם
אמר לי שאני אקח לעצמי מרווח של שעתיים עד שאני אגיע הביתה כדי
שהם יספיקו לסדר הכל, ומידי פעם הסתכלתי על השעון לבדוק את
התזמון שלי, כנראה יותר מידי פעמים כי איילת התחילה לשאול אם
אני ממהר לאנשהו..גמגמתי לה משהו על עייפות מצטברת מהשבוע,
והעברתי נושא. בסוף הגענו לשלב הקינוח, איילת עוד לא חשדה
בכלום והערב עבר בנעימים, כשאנחנו מנהלים שיחה ערה על נושאים
שונים.

המלצרים, שהיו בסוד העניינים, באו לקבל הזמנה לקינוח ואספו את
כל הכלים משולחננו, לאחר שהם הלכו, החזקתי את ידה ואמרתי לה
שאני אוהב אותה נורא, ושאני מאוד מעריך את זה שהיא הייתה איתי
בטוב וברע בשנים האחרונות. היא אמרה שהיא גם אוהבת אותי והענין
של הטוב והרע זה כל הקטע בזוגיות, לאהוב ולהיות.

חייכתי אלייה, כמה שאת מקסימה, אמרתי, כרעתי על ברך אחת, קולט
את מבט ההפתעה בעינייה ומחייך לעצמי שהיא לא גילתה דבר, הוצאת
את הטבעת מכיסי ושאלתי - האם תסכימי להינשא לי?
איילת פרצה בבכי. לא האמנתי שהיא באמת תבכה. חשבתי שהיא תתרגש,
אבל שתבכה? קמתי מהר וחיבקתי אותה, מה קרה מותק? אבל היא רק
ניענה בראשה והמשיכה לבכות.

אחרי כמה דקות היא נרגעה וחזרנו להתיישב, ואז נזכרתי שהיא עוד
בכלל לא נתנה לי תשובה. הבכי זה בגלל שאת נותנת לי תשובה
שלילית ואת חסה עליי? שאלתי ספק בהומור ספק ברצינות, טיפש שלי,
בטח שאני אתחתן איתך, פשוט לא ציפיתי לזה, אחרי כל השנים
שאנחנו ביחד. עד אותו רגע לא הבנתי שכלאתי את הנשימה בתוכי,
אנחת הרווחה שהתפרצה מתוכי, גרמה לאורחים בשולחנות ליד לסובב
את ראשם אליינו, באותו רגע הצטרפו אליינו המלצרים עם הקינוחים
שביקשנו, כשעלייהם יש נרות.
אחר כך הלכנו הביתה, היא לא ידעה שעוד מצפה לה הפתעה בבית,
נשכבה ברכב, עצמה עיניים ולחשה לי כמה היא אוהבת אותי,
ציפורניה שורטות - מלטפות את זרועי.

נכנסו הביתה וכולם קפצו עליינו וצרחו לנו מזל טוב, היא כמעט
התעלפה, אחרי שהיא נרגעה היא הראתה לכולם את הטבעת ואנחנו עוד
חגגנו עד השעות הקטנות של הלילה. 5 חודשים לאחר מכן התחתנו,
אימא שלי הייתה מאושרת עד הגג, ואנחנו עשינו חלוקת תפקידים
ביננו, מה אמא שלי תעשה, מה אמא שלה תעשה ומה אנחנו עושים. כדי
שלא תפרוץ מלחמת עולם נתנו להן לארגן את החינה ולשבור בינהן את
הראש בעוד אנחנו אירגנו את החתונה עצמה. בינתיים התפנה תפקיד
ניהולי בחברה ואני קודמתי, לשמחתי הרבה, התחלנו לחפש לעצמנו
בית תוך כדי ברור על הזכויות של המשכנתה, לבסוף מצאנו בשכונה
פרברית בית פרטי, 3 וחצי חדרים, בשכונה חדשה, עם חצר, כל כך
התלהבנו מהאזור שהראנו אותו לנועם ורונית אשר החליטו למכור את
ביתם ולעבור לשם ביחד איתנו.
רונית ואיילת היו ביחד בהריון, בהפרש של חודש אחת מהשנייה,
כאשר עברנו לשכונה החדשה, החלטנו לשבור את הגדר המפרידה בין
החצרות שלנו ולשים בחצר בריכת שחייה משותפת לשניינו, רכשנו
בריכה מוכנה והתקנו אותה בחצר.

לביתנו קראנו עדי ולבתם של רונית ונועם קראו שירה. הזמן עבר
ואנחנו למעשה חיינו ביחד, ילדנו היו כל היום ביחד, כאשר במשך
היום אותה מטפלת טיפלה בהן, בזמן שהלכנו לעבודה, מאז שעברנו
לביתנו החלטנו לעשות הסבה לערבי שישי ולערוך אותם אצלנו תוך
הזמנת בני משפחתי וכך נוצר לו הרגל קבוע. רן נכנס לכיתה א'
ואנחנו כולנו הגענו ללוות אותו. ביחד איתו התרגשנו, שני זוגות,
כשהוא הלך על הבמה בטקס קבלת תלמידי כיתה א'.

הכל היה רגיל, נורמלי. שני זוגות חברים, בגילאי השלושים פלוס,
עם קריירה, משפחה, יציבות. מה יותר טוב מזה?

כמו שהתחלתי את סיפורי, אני בחור ממוצע. עובד בעבודה קשה,
מתקדם לאט, נשוי באושר, אמנם יש לי רק חבר אחד טוב, אבל הוא
עונה על כל צרכיי. האם אני יותר מידי נורמטיבי? האם חיי יבשים
משהו? הכל כמו שצריך, הכל לפי הספר. נמאס לי להיות נורמלי!