חנוכה. זה החג בו מתרכז רוב סבלי. איזו מלודרמטיות... עזבו.
אני גילי, נעים מאוד. אני חדשה כאן בסביבתכם, רק עברנו. עברנו
- זו אני ואימא שלי. הבלוק בפינה של השכונה, זה עם השלוש קומות
והמרפסות המכוערות שבולטות החוצה, כמו בבניה הישנה. לא כמו -
אלא בדיוק - זו הבניה הישנה, הבתים האלו נבנו עוד לפני
שנולדתי.
טוב, אתם בטח מבינים, הרי אתם גרים כאן בדיוק כמוני.
לא? לא חושבים שהמרפסות מכוערות? והבניה? גם לא? טוב, טעמכם
שונה משלי. צפונבונית? אני? ממש לא. פשוט אני רגילה לצורת חיים
אחרת, באתי מבית, קטן אמנם, אבל בשכונה נהדרת, היה לנו דשא
גדול שתמיד עשינו בו פיקניקים, גן שעשועים צמוד אליו, עם
מתקנים רבים, שיהיה לכל הילדים, והשכונה הייתה מסודרת בצורת
מעגל, לא כאן, שכן הבתים מסודרים בשורה אחת, שמה שמפריד בין
בית אחד לשני זה מלבן חול, שאני בטוחה שניסתם לשתול בו דשא,
אבל פשוט לא הלך לכם.
בכל אופן, הבניינים שלנו היו בצורה עגולה, שהכניסה היא מתוך
העיגול, לא בחיצוניות שלו, כך שכל פעם שחזרתי הביתה מבית הספר
ראיתי את הצמחייה, את הדשא, את כל השכנות תולות כביסה במרפסות,
ואף פעם - אבל ממש אף פעם, מהרגע שנכנסתי לתוך העיגול הזה - לא
הרגשתי לבד.
אנחנו היינו מהותיקים בשכונה ההיא, הגענו עוד ממש בהתחלה,
וכמעט את כל חיי העברתי שם.
ושם גם היה לי את אבא שלי.

אבא שלי היה האבא הכי טוב בשכונה, תמיד היו אצלנו חברים, תמיד
היו מסיבות קטנות כאלו, של כל המבוגרים שמתקבצים ביחד, ולי
הרשו להישאר תמיד במשך חצי שעה, ואז הייתי צריכה ללכת לישון.
לפעמים חברות שלי, שההורים שלהם גם השתתפו במסיבה היו באות
איתם והיינו יושבים בחדר שלי, אבא שלי היה שם לנו סרט וידאו
ומגניב לנו עוגיות מהמסיבה.
אבא שלי היה האבא הכי טוב בשכונה, כולם הסכימו איתי על זה.
בגלל זה גם אלוהים לקח דווקא אותו ולא אף אבא אחר. אימא אמרה
שאלוהים לוקח את הטובים ביותר.
היום אני כבר מבינה למה הוא לוקח את הטובים ביותר, אבל אז לא
הבנתי, אז גם שנאתי אותו, וגם את אבא שלי שנאתי קצת.
למה, אתם שואלים?
כי הוא מכין את עצמו לזמן בו יבואו כולם, וזה כמו במחנה של
התנועה שקודם כל שולחים את כל הילדים הכי חזקים, הכי חרוצים,
הכי תורמים, שהם יכינו את השטח לבואם של שאר הילדים, ככה אבא
שלי עלה לעזור לאלוהים להכין את השמיים עד שאנחנו נבוא. וזה
בסדר, אני יודעת שהוא יכין לי פינה טובה, וגם לאימא שלי, ואימא
אמרה שהוא יחכה לנו שם ואנחנו עוד ניפגש איתו, והכי חשוב, אני
יודעת שהוא מסתכל עליי כל הזמן, אז אני משתדלת להיות הילדה הכי
טובה שאפשר, אולי אלוהים יחליט שגם אני מספיק טובה כדי לקחת
אותי לעזור לאבא שלי.
אז אני מתנדבת תמיד בכיתה להיות זו שמקריאה את השיעורים,
ועוזרת תמיד בבית לאימא, גם אם אין לי כוח, תמיד מנקה אחריי את
החדר, ואת המטבח.
אני לא חנונית! אני ילדה טובה. ואם אלוהים ישים לב טיפה לכאן,
הוא יראה כמה אני טובה וייקח אותי לעזור לאבא שלי... ואז אנחנו
נכין מקום לכולם בשמיים, ונעבוד ביחד.
אני מחכה לזה כל הזמן, כל ערב כשאני הולכת לישון אני מכינה את
עצמי לכך שבבוקר אני אקום אל אבא, ואהיה איתו. לפעמים אני
מתאכזבת שאימא מעירה אותי, והיא לא מבינה למה אני בוכה, אבל זה
בסדר כי אני יודעת שניתנה לי עוד הזדמנות להיות ילדה טובה יותר
ממה שהייתי ביום אתמול.
גם אימא בוכה, בלילה בעיקר, לפעמים אני רואה אותה מחבקת את
התמונה של אבא ולוחשת כל מיני דברים, אני לא שומעת מה היא
אומרת אבל אני מתארת לעצמי שהיא מדברת אל אבא, אולי גם היא
רוצה שייקח אותה.
אבל אני יודעת שאלוהים לא לוקח כשערים, כדי שזה לא יכאב, את
הטובים באמת הוא לוקח כשהם הולכים לישון, כדי שלא יסבלו ושלא
ירגישו רע.
אז למה אני שונאת את חנוכה?
בנר שלישי, לפני שנתיים, אבא חזר מהעבודה והיה עייף מאוד,
אפילו לא נתן לי נשיקה וחיבוק, רק שם את היד שלו על הראש שלי
ככה, בליטוף רך, והלך לשכב במיטה. אימא הדליקה איתי נר באותו
ערב, ואמרה שאבא עייף מידי, והוא ילך לישון כדי שמחר יהיה לו
כוחות נוספים להיות איתי ולשחק איתי.
למחרת זה היה היום החופשי של אבא מהעבודה, הוא לקח אותו במיוחד
כיד להיות איתי בחנוכה, ותכננו ללכת ללונה פארק ואחר כך לטייל
- רק שנינו.
אבל בבוקר כשקמנו כבר אלוהים לקח לי אותו.
אני שונאת את חנוכה. אולי אם אבא לא היה לוקח חופש כדי להיות
איתי, אלוהים לא היה חושב שהוא טוב מידי ולכן לא היה לוקח
אותו.
אני קמתי ראשונה בבוקר, התרגשתי לבלות את היום עם אבא, והלכתי
למטבח להכין לו כוס קפה כמו שהוא אוהב, כשהגעתי לחדר שלהם הם
עוד ישנו, אני שמתי את הכוס ליד המיטה, והלכתי להעיר אותו,
בשקט, כדי שאימא לא תתעורר, אבל הוא לא הצליח להתעורר, ניערתי
אותו לאט, והוא לא קם, אז דחפתי אותו קצת יותר בכוח, כל כך
רציתי שיתלבש ויטעם את הקפה שהכנתי לו ושנלך לטייל ונאכל
נקניקיה בלחמנייה כמו ששנינו אוהבים, אבל הוא לא קם.
ואז אימא קמה, והסתכלה עלינו, ובהתחלה היא לא אמרה כלום ואז
היא גם ניסתה להעיר אותו, והתחילה לצעוק לו שיקום, אבל הוא לא
קם, אני כעסתי עלייה שהיא צועקת עליו, כי אבא לא אוהב לקום
כשיש רעש וצעקות, אבל לא אמרתי כלום, כי אבא באמת לא קם, ואז
היא צרחה עליי שאני אצא מהחדר, ורצה לטלפון.
יצאתי מהחדר אבל נשארתי צמודה לדלת כדי לשמוע מה קורה בפנים,
ושמעתי אותו צורחת לטלפון משהו על אמבולנס, אבל עדיין לא
הנבתי, למה צריך אמבולנס כשמישהו לא מתעורר. גם אני לפעמים לא
בא לי לקום לבית ספר, אז אני עושה את עצמי ישנה, ואז אבא בא
ומדגדג אותי כדי שאני אקום... אז נכנסתי לחדר והתחלתי לדגדג
אותו, אבל הוא עדיין לא קם. אימא בכתה, ואני אמרתי לה שזה
בסדר, אבא רק עושה את עצמו ישן, כדי שאני אעיר אותו, כדי שנלך
ביחד, שלא תבכה, כי זה המשחקים שלנו.
אבל היא חיבקה אותי ולא הפסיקה לבכות.
אחר כך בא אמבולנס ושני אנשים עם בגדים לבנים נכנסו לחדר ויצאו
ממנו אחרי כמה דקות, דיברו עם אימא בשקט, ואימא התחילה לצרוח,
אז פתאום שמתי לב שכל הבית מלא אנשים, ודנה השכנה מהדלת ממול,
שהבת שלה - רונית, היא החברה הכי טובה שלי, באה ולקחה אותי
אליה אבל אני לא הסכמתי ללכת וצרחתי עלייה וצעקתי שאני רוצה
לראות את אבא שלי, ואז היא סיפרה לי שאבא שלי היה איש טוב, כל
כך טוב שאלוהים בטח רצה אותו לידו, אחר כך גם אימא אמרה לי את
אותם דברים, אבל זה כבר היה הרבה יותר מאוחר.
אני לא האמנתי לה בהתחלה. זה אבא שלי, למה אלוהים ירצה אותו?
אני צריכה אותו יותר, היינו צריכים ללכת ללונה פארק, לאכול
נקניקיות, אבא חיכה ליום הזה בדיוק כמוני, אני יודעת, כל ערב
הוא אמר לי שביום אחרי הלילה של הנר השלישי אנחנו נלך לטייל.
ואז עבר זמן, ואני הייתי צריכה להתרגל לחיות רק עם אימא.
ואחר כך פיטרו את אימא מהעבודה, והיא הייתה יושבת בבית ולא
הפסיקה לבכות מול הדברים של אבא, יום אחד לפני שהלכתי לבית
הספר, נכנסתי לחדר שלה לבדוק מה שלומה, כמו שעשיתי כל בוקר מאז
שאבא לא התעורר, וראיתי אותה שוכבת בתוך הבגדים של אבא.
דנה הייתה מכינה לי סנדביצ'ים לבית ספר, ובצהריים הייתי אוכלת
עם רונית אצלה בבית, וזה היה נחמד, אבל התחלתי לדאוג לאימא
שנראתה ממש חיוורת ורזה.
יום אחד אימא הסבירה לי שלא נוכל להישאר בדירה הזו ושהיא מחפשת
לנו בית אחד, נחמד באותה צורה, והבטיחה לי שאני אוהב אותו כמו
שאני אוהבת את הבית הזה. זה לא כל כך נכון כי אני לא כל כך
אוהבת את הבית הזה... אין בו כלום של אבא, וגם לא כל הדברים
שלנו נכנסו בו, אז אמא ביקשה ממני לוותר על חלק מהדברים שלי,
אני התעקשתי להשאיר את כל הצעצועים שאבא קנה לי אבל אמא אמרה
שאני כבר גדולה לצעצועים ויש דברים שיותר חשוב שיישארו.
אבל היא הרשתה לי לשמור שני דברים אז שמרתי את הבובה שאבא קנה
לי ליום הולדתי השלישי, הבובה שבוכה וצוחקת, ועוד בובת צמר עם
חולצה שעליה מודפס אבא אוהב אותך, אני זוכרת שאבא הביא לי אותה
מתנה ביום הראשון של כיתה א', ואני במשך שנה שלמה הסתובבתי עם
הבובה בידיי, עד שאימא הצליחה לשכנע אותי שכלום לא יקרה אם
הבובה תישאר בבית ותחכה לי שם.
ואני מאוד מתגעגעת לרונית כי כמעט לא יוצא לי לראות אותה, חוץ
מפעמים שדנה, אימא שלה, מביאה אותה אלינו, אבל זה כמעט ולא
קורה כבר.
ועכשיו שוב חנוכה, ומחר יהיה נר רביעי, ובבוקר אנחנו נהייה
בבית העלמין, נעלה לבקר את אבא ביום השנה השני למותו.
אני מקווה שאלוהים יחשוב שהייתי מספיק טובה ואולי הפעם הוא
יסכים לקחת גם אותי.