[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איש הזמנים
/
השרדות

דברים כאלו קורים במפתיע. אין ספק.
כבר שנתיים שאין לי מישהו, אני גם לא כל כך זורמת בכיוון...
כלומר לא בא לי על מסיבות, אני כמעט לא באוניברסיטה, אבל מה
שכן, אני עובדת נון סטופ, וכן יוצא לי להכיר אנשים, אבל לא
משהו שאפשר לבנות ממנו משהו ממשי.
מהמערכת יחסים האחרונה שלי יצאתי בשן ובעין, כואבת, שבורה,
מנופצת.
אני בחורה בעיתית, תמיד ידעתי, תיד טרחו להדגיש זאת בפניי.
אוקי, אז אני בחורה בעיתית, קשה להיות איתי, עוד יותר קשה
לאהוב אותי. אבל היו שאהבו, לפעמים גם אני אהתי בחזרה, לפעמים
אפילו נתתי את כל כולי. טוב נו, לא לפעמים - פעם אחת.
פעם אחת נתתי את כולי - ליבי, נפשי, גופי. עברי, עתידי.
הכל.
טעות רצינית, אם תשאלו אותי, עכשיו לאחר שנתיים.
3 שנים הייתי עם הבחור הזה, אהבת חיי, 3 שנים, שבהן חשפתי את
כולי, הורדתי חומה אחרי חומה, והוא הבטיח לי את אהבתו הנצחית.
מצחיק אבל גם כשהוא זרק אותי מחייו הוא עדיין נשבע באהבתו
הנצחית.. ככה שלפחות הוא היה עקבי.
ממש עזר לי.

טוב נו, אתם רואים אותי ככה, עם חצאית עד אחרי הברך, גרב עבה
עד הירך, מגף חצי סולידי שחור, חולצת סריג בעלת טליה מחמיאה
אבל ללא מחשוף.
אין ספק - השילוב של הקור והחורף נותן לי את תדמית הילדה
הטובה.
תדמית בלבד.
אולי לא, בעצם. לאחרונה הפכתי לבאמת ילדה טובה... אפשר להגיד
נזירה ממש. לא יצאתי עם אף אחד, לא שתיתי כוס קפה, בטח ובטח לא
קיימתי יחסי מין מזדמנים. השקעתי את מיטב זמני ומרצי בעבודה
ובלימודים.
ועזר לי. היום, אוטוטו מסיימת את השנה האחרונה לתואר בעבודה
סוציאלית, מכינה את עצמי להמשך לתואר השני, עושה את העבודה
המעשית שלי, מגישה את העבודות, יוצרת לעצמי שם בקהילה.
פעם הייתי נטולת כל רסן, אני הראשונה שאודה בכך (טוב, אולי
ההורים שלי יהיו הראשונים...).
בתקופתי הרעה הגעתי למקום הנמוך בעולם, אבל מה אני מעמיסה
עלייכם את המידע הלא הכרחי הזה? מה שחשוב זה ההווה, לא?
וככה, בלי שזה תוכנן בכלל, הכרתי אותו.
הלוואי והיתה איזו אווירה רומנטית שכזו, חוף ים, דשא בקמפוס,
שמים, כוכבים - משהו.
נדה. שום דבר שכזה.
נתקעתי עם הרכב, באמצע איילון, היסטרית כמו שרק בחורה שנתקעת
עם הרכב מסוגלת להיות, מסביבי מיליון נהגים זועמים ומקללים,
ואז פתאום הוא עצר לידי את הרכב ועזר לי לדחוף אותו הצידה, ואז
חיכה איתי עד שהגרר הגיע.
והגרר, כמובן, הגיע לאחר 3 שעות.
ככה שהיו לנו 3 שעות להכיר אחד את השני ברקע הכביש המסריח של
איילון, הערפיח המטורף, הנהגים הזועמים...
ובאמת הוא היה ממש נחמד. אין ספק.
מסתבר שהוא גם לא גר רחוק ממני, שנינו גרים באזור המרכז, והוא
סיים את לימודים שנה קודם, עובד בהיי טק, מודה לאלוהים כל ערב
שהיום לא הגיע מכתב הפיטורין, הם שני אחים בבית, ההורים
מבוגרים.
שאלת השאלות - למה הוא לבד?
הרי חייב להיות בו משהו לא בסדר... איך זה שאין לו חברה? ואולי
בעצם יש לו? ואולי בכלל הוא נשוי? אוח.. הגברים האלו אין בהם
שום אמינות.
(לנשום עמוק, להירגע).
טוב נו, נסחפתי קצת.
אז אין לו חברה, הייתה לו (כמובן) והם נפרדו - הוא לא הרגיש
שהוא מוכן להתחתן והיא כבר הייתה לחוצה בטירוף.
(לסמן לעצמי - לא מוכן לחתונה זה לא סימן טוב בכלל).
ואז הגיע הגרר, ואנחנו נפרדנו תוך כדי החלפת מספרי טלפון.
היה לי מאוד נחמד, כבר שנתיים אני לבד (ציינתי את זה כבר?)
והגיע הזמן לקצת רומנטיקה בחיי.
פחדתי. נשבעת לכם. פשוט פחדתי להפיח בעצמי שוב תקוות, כמו
שקורה לי כל פעם שאני מכירה בחור, שהינה זה זה הפעם, בלי
משחקים יותר, שאפשר להתחיל לזוז קדימה עם מישהו. ביחד.
החלטתי שאני לוקחת את זה לאט ואני לא מתקשרת אליו.
למחרת בערב, שכבר הייתי עצבנית ונסערת - מדוע הוא לא מתקשר?
כשכבר הייתי בטוחה שהוא עבד עליי, וכעסתי על עצמי איך שוב
נפלתי למלכודת הגברים הכל כך ברורה הזו - הוא התקשר.
וקישקשנו, הוא התעניין ברכב, מה הייתה התקלה, איך הסתדרתי
להגיע הביתה ואיך הסתדרתי בבוקר בלי רכב. אז אני כבר אזרתי
אומץ ואמרתי לו - בא לך להיפגש לכוס קפה?
(טיפשה! לא אמרת שתקחי את העניין לאט יותר?)
הוא הסכים.
(לפעמים צריך לקפוץ מעל הפופיק...).
אז נפגשנו באיזה בית קפה פינתי בתל אביב. הוא סיפר על משפחתו
ועל חייו, ואני בעיקר הקשבתי. החלטתי שאני לא משתפת בכלום
בפגישה הראשונה.
בסוף הערב הוא שאל אם הוא יוכל לנשק אותי על הלחי. הסכמתי.
זה היה מדהים. (וגם מצחיק... תודו) שני חבר'ה בני 30, והבחור
מבקש מהבחורה לנשק אותה על הלחי. אין ספק, בסוג כזה של אבירות
לא נתקלתי כבר שנים. או שמא - תמימות?
אבל סוס שמקבלים במתנה לא בודקים בשיניו.
אז שתקתי.
במשך אותו שבוע דיברנו בטלפון כמעט כל יום, ובסופ"ש יצאנו
לסרט. התחלתי להרגיש בתוך מערכת יחסים, אבל גם בתולית משהו, לא
זכרתי את הפרפרים בבטן, את הרגשת ההתרגשות הזו שמפעמת בכל נימי
הגוף כשרואים את השם שלו בסלולארי...
חודש וחצי העברנו ככה, עד שהכרזנו על רישמיות.
שנת הלימודים שלי עמדה להסתיים, ועקב כך עלה הלחץ בלימודים,
רציתי לסיים את הכל וכמעט ולא נפגשנו, אבל המשכנו לנהל שיחות
טלפוניות שעוררו סלידה בקרב חברותיי (כן כן, כל המוצי פוצי..
נו. למרות שאני בת 30... אני עדיין בחורה).
לאט לאט התחלנו לערב את המשפחה - בעיקר בטלפונים, אם הייתי
מתקשרת אליו ואחד מהוריו היה עונה, היינו מקשקשים ככה כמה
דקות, וכנ"ל גם אצלי בבית.
הוא סיפר לי שאחיו נמצא בחו"ל, שם הוא גר עם אישתו ושני הילדים
שלהם, וכמעט ולא מגיע לארץ.
ואז הגיע הזמן להגיע בפעם הראשונה אליו הביתה. פרפרים בבטן
אמרתי קודם? מטוסים. F16... כל אלו הסתובבו לי בבטן בזמן
שדפקתי על דלת ביתו.
ותאמינו לי, אין לי מושג למה... מה אני מתרגשת?
די, כולה להכיר את ההורים, מה קרה?
לכו דברו להיגיון.
ידעתי שהוא נותן כבוד רב למשפחתו והפגישה היום תכריע את הכף של
מערכת היחסים הזו.
התלבשתי במיטב מחלצותיי, ניסיתי להיות צנועה ככל האפשר, לעשות
רושם של הילדה הטובה בשכונה, הבת של השכנים.
ההורים שלו התייחסו אליי מאוד יפה, התיישבנו לשולחן האוכל והם
שאלו אותי קצת על הרקע המשפחתי שלי (4 אחים, הורים גרושים), על
לימודי, על התכנון שלי לעתיד.
בסדר. אז הרגשתי קצת בחקירה.
העיקר שעבר וקיבלתי אישור רישמי מאמא שלו (ילדה טובה, קצת
בעיות במשפחה אבל רואים שהוא עשויה מחומר טוב).
ואז אחר כך הוא הגיע לארוחה עם אימי ואחיי, פה כבר היה יותר
מסובך, לא מיהרתי להכניס אותו לביתי, ועוד פחות מיהרתי להכיר
לו את משפחתי.
ידעתי שכל מפגש עם משפחתי יצטרך להיות מלווה בהסברים (אני לא
בקשר עם אחי הגדול, כן הוא עוד גר בבית, לא אין לי מושג מה הוא
עושה בחייו, לא, אני לא מעוניינת להשלים איתו, לא גם לא חשוב
לי הציביון המשפחתי).
טוב, מה אגיד לכם? הוא עבר את זה כמו גדול. התחנף קצת לאמא שלי
על האוכל, דיבר עם אחים שלי על "נושאים גבריים", ובמשך כל הזמן
הניח את ידו על ירכי וליטף אותי בעדינות.
הרגשתי שבעצם היותו הוא מקנה לי ביטחון.
קיבלתי את התואר, בשעה טובה.
ובמקביל הוא קיבל את הקביעות במקום עבודתו, נכון, בהיי טק אין
ביטחון, אבל באיזו מקצוע בארצנו יש?
החלטנו לחפש דירה ולעבור לגור ביחד.
אוטוטו מלאו למערכת היחסים שלנו 6 חודשים ואני תיכננתי חגיגה
לרגל יום החצי שנה.
בהתחלה תיכננתי ארוחה רומנטית סולידית - רק שנינו. אחר כך
דיברתי עם חברה והיא אמרה שזו אחלה הזדמנות שגם היא תביא את
הבחור החדש שלה, והוא הוסיף עוד איזה זוג חברים שלו, וככה יצא
שהארוחה השקטה שלי הפכה להיות מאוד מאוד רועשת.


אבל, זרמתי עם זה. כמה שיותר - יותר שמח, החלטתי בליבי,
מקסימום נעשה ארוחה נפרדת בעצמנו בהזדמנות אחרת.
כשהייתי במקלחת הוא נכנס הביתה. לא ראיתי שהוא נכנס רק כשיצאתי
מצאתי על המיטה חבילה גדולה - כשפתחתי מצאתי את השמלה המדהימה
שראיתי בחלון הראווה בדיזינגוף שבועיים קודם לכן, עם מגף
מדהים, הוא נכנס לחדר ואני רצתי לחבק אותו. זה היה כל כך מדהים
מצידו, בכלל לא ציפיתי למתנה שכזו, ובכלל, האמת, לא חשבתי
להתלבש בצורה כל כך מפוארת.. אבל הוא התעקש שאני אלבש את זה
הערב.
הגענו למסעדה והוא ביקש ממני לרדת ולהיכנס, בזמן שהוא הולך
לחנות את הרכב, עשיתי פרצוף אבל הסכמתי.
אני לא אוהבת להיכנס למסעדות לבד, אבל תיארתי לעצמי שכבר חברתי
ובן זוגה יהיו שם.
ובאמת כשנכנסתי למסעדה ראיתי שבדיוק חברתי נכנסה גם כן, צחקנו
ביחד על כך שהגברים הלכו להחנות את הרכבים ונכנסנו פנימה.
חברתי ביקשה שניכנס לרגע לשירותים שהיא תוכל לבדוק איך היא
ניראית ובדרך התפעלה מהשמלה שלבשתי.
היה לי כיף להתגאות בכך שזו השמלה שהוא קנה לי מתנה, ולא
היססתי להציג לראווה גם את המגף המדהים שללא ספק עלה לו הרבה
כסף.
חברתי הביעה קנאה מכך שחבר שלה עוד לא קנה לה שום דבר ממשי
שתוכל להתגאות ולהשוויץ בו בפניי.
כשיצאנו מהשירותים והתקדמנו לעבר השולחן, כאשר חברתי מובילה
ואני בכמה צעדים אחרייה, נדהמתי לראות שבן זוגי עומד על הבמה
הקטנה במסעדה, עם המיקורפון של זמר הבית שמופיע בדרך כלל ומבקש
את תשומת לב האורחים. הייתי בטוחה שהוא הולך לעשות לי את
הפאדיחות של חיי, מה הוא עולה לבמה?
להגיד שאנחנו חברים חצי שנה? כולם יצחקו עליינו, רק ילדים בני
16 חוגגים חצי שנה..
שלחתי מבט תוהה לחברתי והיא משכה את כתפייה לעומתי, הסתכלתי
עליו במבט שואל אבל הוא המשיך לדבר - הוא התנצל שהוא מפריע
לסועדים, ושקוראים לו אמי רוהיום הוא חוגג את היום בו הוא הכיר
את בת זוגתו - והצביע עליי. הפכתי אדומה בשנייה, כל המסעדה
הסתכלה עליי. בראשי כבר תיכננתי איך לסגור איתו חשבון על כל זה
בבית, אבל נכון לעכשיו חייכתי במבוכה, הבטתי סביב לראות אם יש
איזה פנים מוכרות, מהעבודה או מהלימודים, כדי לבדוק עד כמה
אפשר למזער את הנזק.
ואז הוא המשיך להגיד שהיום זה יום מיוחד, והוא רוצה לשתף את כל
יושבי המסעדה ביום זה, את האושר שהוא חש מאז שנכנסתי לחייו, את
האהבה שלו אלי.
עכשיו כבר הייתי קשובה אליו לגמריי. התמוגגתי שם, מולו.
ואז הוא עשה את הבלתי יאומן - הוא קרא לי לבמה.
לי.
לבמה.
לי.
שאני אעלה לבמה? מה - התחרפנתי? מה - הוא התחרפן? הוא השתגע
לגמרי, לא היה לי ספק.
אבל עליתי, בדרך אני חושבת שהנקמה על העניין הזה תהייה ממש ממש
גדולה. אין ספק.
ואז כשאנחנו שנינו על הבמה, הוא אמר לי כמה הוא אוהב אותי,
וכמה הוא שמח שבאותו יום נתקעתי עם הרכב, ושהוא מקווה שאני אתן
לו לעשות אותי מאושרת בכל חיי.
רגע. סטופ. מה?
מה הוא אמר?
כל חיי?
אין ספק שזו הייתה תמונה מאוד מצחיקה - פתחתי מולו עיניים
גדולות המומות.
פתאום הוא כרע ברך והוציא קופסא מרובעת קטנה מכיסו - ושאל את
השאלה שהכי לא חיכיתי לה באותו ערב.
"התינשאי לי?"
החוורתי לגמרי. הייתי בטוחה שאני טועה, שנקלעתי לאיזו סיטואציה
לא מובנת לי, שזו מתיחה של שילון.
אז שתקתי.
אחרי כמה שניות שלי ניראו כנצח, הוא הסתכל עליי בשוק, והזיז
אותי קצת בעדינות, לעורר אותי מההלם, ממי, חמודה, את בסדר?
פתאום ירד לי האסימון - הבחור על ברכיו, עם הטבעת ביד, מול
מסעדה הומה אדם, הציע לי נישאוין - ואני שותקת.
כן.
בטח שכן.
בטח ובטח שכן.
הדממה שהייתה עד אותו רגע התחלפה ברעשי מחיאות כפיים. הוא חיבק
אותי אליו ולחש לי באוזן "לרגע הפחדת אותי"... אז לחשתי לו
בחזרה "חכה חכה אתה שוטף כלים במשך חודשיים על הקטע הזה".. הוא
נקרע מצחוק, ואז גם אני הצלחתי להפשיר קצת מההלם, אז גם קלטתי
את אבא שלי עם המצלמת וידאו המסרותית שלו, ואת כל המשפחה שלי
יושבת בשולחן אחד יחד עם כל חברנו והמשפחה שלו.
אמא שלי כמובן רצה לנשק אותי, וככה גם אמא שלו, והחבר'ה שלנו
קמו לאחל לנו מזל טוב.
בכלל לא הבנתי מאיפה כולם צצו.
אחר כך בערב, כשראינו את קלטת הוידוא והתעלפתי מצחוק מהתגובות
שלי, הוא סיפר לי שהוא תיכנן את זה כבר חודש אחורה, שהוא יציע
לי נישואים ויזמין את כולם.
ההורים שיתפו איתו פעולה (כמובן... אבא שלי הרי מת שאני אתחתן
מאז שמלאו לי 18).
הערב היה מדהים, אכלנו, צחקנו ולראשונה מיזה הרבה זמן הרגשתי
לגמרי מאושרת ולגמריי שלמה עם עצמי.
אחר כך הימים התחילו להיות עמוסים. ההכנות לחתונה, סיום התואר,
העבודה, חיפוש הדירה, החלטנו לקנות דירה במקום להשכיר, והתחלנו
לברר על משכנתא וביטוחי משכנתא, ופרוייקטים לזוגות צעירים ועוד
מלא פרטים קטנים שהיה צריך לסגור לקראת החתונה.
קבענו את תאריך החתונה ל- 4 חודשים לאחר מכן, אז כבר התואר היה
אמור להיות אצלי.
התעסקנו במוזמנים, בחירת תקליטן, בחירת אולם, בחירת מנות - כל
כך הרבה בחירות כל יום.
בנתיים התלבטתי בשאלות רציניות יותר - האם עכשיו הגיע הזמן
לספר לו על עברי? האם עכשיו זה לא מאוחר מידי?
חברה שלי אמרה לי שלא צריך לכניס מקל בין גלגלי עגלה שכבר
נוסעת.  מתוך המשפט הלא ברור הזה הנחתי שהיא מייעצת לי לשתוק
ולהמשיך הלאה.
ולמקרה שלא הבנתי היא המשיכה ואמרה שעדיף להשאיר את הכל מאחור,
לפתוח איתו חיים חדשים, הרי זה לא שאני אותה בחורה וזה לא
שהדברים יחזרו להשפיע עליי.
אז שתקתי.

ואז הגיע שבוע החתונה.
הייתי כל כך לחוצה והיסטרית שהוא כבר לא ידע איך להרגיע אותי,
הוא כל הזמן חזר והבטיח שיהיה בסדר.. אבל איכשהו אני לא הצלחתי
להפנים את זה. (מה אם לא יגיעו אורחים? מה אם לא ישמו מספיק
כסף? מה אם ממש נפסיד?).
הייתי היסטרית, אין ספק.
לקראת החתונה אחיו ומשפחתו היו צריכים להגיע ואני מאוד התרגשתי
להכיר סוף סוף את האח שהוא דיבר עליו כל הזמן.
הוא העריץ את אחיו הגדול, כל הזמן דיבר על כמה שהוא נהדר,
ואיזה מודל לחיקוי הוא היה בשבילו בתקופה שהוא גדל.
הטיסה שלהם היתה אמורה לנחות שבוע לפני החתונה, בסוף רק הילדים
ואשתו הגיעו, ואחיו נשאר בחול, עקב איזו בעיה שהייתה לו בעסק.
אשתו מקסימה, בשבוע ששהיא התארחה אצל חמי וחמותי (זה מזל רע
לקרוא להם ככה לפני החתונה?) בילינו מלא זמן ביחד והיא ליוותה
אותי בקניות האחרונות, במיוחד שכבר מצאנו את הדירה וחתמנו על
החוזים, התכנון היה להיכנס לדירה לאחר ליל החתונה, ורציתי שהכל
יהיה מוכן עד אז.
היא תמכה בי ברגע ההיסטריה שלי והסתבר שהיתה לה יכולת להסתכל
על הדברים באופן חיובי ביותר.


ואז הגיע ערב החתונה, נסעתי עם אימי, חמותי, גיסתי וחברתי
הטובה לסלון הכלות והעברנו שם את היום.
לא עיכלתי שבתוך שעות ספורות בלבד אני אהיה אישה נשואה.
הזמן עבר במהירות מדהימה, האיפור, השמלה, הצילומים.
עשינו סיבובים מחוץ לאולם עד שחברתי סימנה לנו שאפשר להיכנס,
מאותו רגע הכל היה כמו באיזה חלום.
לא ממש הבנתי מה קורה סביבי.
הרב דיבר ואני הינהנתי, אמא שלי עמדה מאחורי וכל הזמן לחצה לי
את היד, והוא - הנסיך המקסים שלי - עמד לידי והיה כל כך מדהים
ביופיו, הרגשתי באותו רגע שכל האהבה שקיימת בגופי מתנקזת
אליו.
אחר כך הכוס נשברה ואנחנו היינו לבעל ואישה.
כל האורחים נכנסו לתוך החופה לחבק ולנשק אותנו... הכל היה כל
כך נפלא, וגיסתי, שלמדתי לאהוב אותה בשבוע הזה, לחשה לי באוזן
שכל השולחנות מלאים והכל בסדר.
נתתי לעצמי להתחבק ולחבק את כל הסובבים אותי, ולהירגע. אמרתי
לעצמי שזה היום הגדול שלי ואני לא אתן לעצמי להרוס אותו.
הייתי מאוהבת, הייתי נשואה, חיכתה לי דירה מדהימה, סיימתי את
התואר שלי - מה עוד בחורה יכולה לבקש?

אחר כך לא ממש הבנתי מה קרה.
בעלי (כמה נעימה המילה הזו) אמר לי שהוא רוצה שאני אכיר את
אחיו, ואני הסתכלתי עליו כל כך באושר, שמחה סוף סוף להכיר
אותו, בטוחה שהוא נהדר כמו שאר משפחתו.
הוא לחץ לי את היד ואני הסתכלתי עליו וישר זיהיתי אותו. עיניו.
עיניו אמרו לי שזה הוא.
עיניו והצלקת הקטנה מעל העין.
לחצתי את ידו והוא משך אותי אליו וחיבק אותי, מבעד לעננים
שאפפו אותי שמעתי אותו אומר - את עכשיו גיסתי, מה את לוחצת לי
יד? ברוכה הבאה למשפחה.
אמרתי תודה וביקשתי סליחה, ניסיתי לאתר בעניי את חברתי אבל
איכשהו לא מצאתי אותה בין כל ההמולה, לחשתי לבעלי על האוזן
שאני הולכת רגע לשירותים וברחתי משם.
נכנסתי לשירותים והרגשתי שאני מאבדת את האוויר, לא הצלחתי
לנשום.
הדמעות צרבו לי בגרון.
אחרי כמה דקות חברתי דפקה על הדלת ושאלה עם הכל בסדר, פתחתי לה
את הדלת והיא ישר הבינה שלא. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
פחדתי שאם אני אפתח את הפה אני אקיא על עצמי ועל שמלת הכלה
שלי.
בסוף הצלחתי להגיד לה שזה הוא.
איזה הוא?
הוא הוא.
הוא הוא?
כן, הוא הוא.
איפה?
אחיו.
אח של מי?
התחלתי לצחוק בהיסטריה, איזו שיחת חרשים.
מה זה צריך להיות?
אח שלו, אח של בעלי, שחזר מחו"ל, זה הוא.
את בטוחה?
בטח שאני בטוחה. העניים שלו, וזוכרת שסיפרתי לך על הצלקת?
אז מה עושים עכישו?
לא יודעת, אבל אני לא מתכוונת לצאת לשם, אני לא מסוגלת לראות
אותו.
זו החתונה שלך, תתאפסי על עצמך, את לא יכולה לתת לו להרוס
לעצמך את הערב הכי חשוב, את זוכרת כמה חיכית לזה?
כן, אבל אני לא מסוגלת.
ואז התחלתי לבכות, בצורה היסטרית, יבבנית, מורחת את כל האיפור
על פניי, מאבדת את היכולת לנשום.
בעלי דפק ע להדלת, הוא אמר שרוצים להזמין אותנו לריקוד ראשון
ונעלמתי לו, ואם הכל בסדר.
אמרתי לו, כן כן, הכל בסדר, אני כבר יוצאת.
פתאום החלטתי להתאפס על עצמי. לא כל כך החלטתי כמו שפשוט
עשיתי.
השתלטתי על עצמי. ניגשתי למראה וראיתי שאני ניראת זוועה.
שלחתי את חברה שלי להשיג איפור ולנסות להציל את מה שנותר
מהפנים שלי...
בזמן שהיא הלכה הסתכלתי על עצמי ותהיתי מה לעשות עכשיו?
14 שנה קודם הבחור הזה הרס אותי. את תומתי, את חיי. 14 שנה
עברו מאז, ואני לא הייתי מסוגלת להתגבר על זה.
רק אותו בחור שיצאתי איתו 3 שנים ידע על עברי, והוא לא קיבל את
זה טוב.
למעשה הוא לא היה מסוגל להתמודד עם זה.
ועכשיו מה אני עושה?
איך אני יכולה להגיד לגבר שאיתו התחתנתי שאחיו הוא כזה בהמה?
למה שיאמין לי? הוא הרי כל כך מעריץ אותו... מה אני עושה?
חברה שלי נכנסה עם האיפור והתחילה לשקם את חיי... בנתיים כבר
נרגעתי, אבל עוד הענייים שלי היו אדומות מהבכי והגוף שלי עוד
רעד.
אבל הצלחנו לשקם את פניי, ויצאתי משם, ורקדתי את הריקוד
המסורתי עם בעלי.

בנתיים עוד לא החלטתי מה לעשות אבל ידעתי שאני לא אתן לו להרוס
לעצמי עוד מערכת יחסים, שלא לדבר על תקופת חיים שלמה.
פתאום הבנתי. זה נקרא לשרוד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אני משקר
ואומר שאני
משקר

משקר אני או
אומר אמת?


"חכם יווני"


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/1/04 8:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איש הזמנים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה