ובשניה שאתה מבין שכבר לא אכפת לך, אז כבר כלום לא ישנה את
המצב.
ואני שם. לא אכפת לי.
לא אכפת לי אם אני עובד או לא בסוף השבוע.
לא אכפת לי מה קורה לי מסביבי.
לא מעניין אותי מה השער של הדולר או מה אמרו בחדשות.
לא מזיז לי אם תהיה או לא תהיה רעידת אדמה בישראל.
ההפך. שתהיה. כוס אמו. שתהרוס הכל ואנשים טובים יבנו כאן
מחדש.
נמאס לי.
נשבר לי.
באמת שאני לא יכול יותר.
עכשיו ראיתי חבורה של ערסים מרמלה הולכים מכות עם חבורה של
ירושלמים ותוך כדי גם מרביצים למשטרה.
פעם הייתי בורח כל עוד נפשי בי.
היום? הסתכלתי ושאלתי את עצמי למה השוטרים פשוט לא יורים בהם?
היום לא מעניין אף אחד מי מת, מי חי, מי נפצע בתאונה כמו הבחור
המסכן שראיתי היום. (קיבל מבזק בYNET). מי הלך, מי חזר, מי כן
ומי לא.
מה שכן מעניין אנשים היום זה מי יוצא עם מי, מי זיין את מי ומי
הזדיין ממי. ומתי. ומהי תגובתו. ומה יש לשני להגיד על זה.
ומה היא לבשה (בד"כ כלום) ומה ההוא עשה (בד"כ כלום) ומה יכתבו
על זה מחר בעיתון (די הרבה למעשה).
אבל כן אכפת לי.
אני רוצה את הזמן של פעם כשלכולם היה אכפת.
גם מעצמם אבל בעיקר זה מזה.
כולם דאגו לכולם. כולם שאלו לשלום כולם.
כולם שילמו מיסים. כולם עשו מילואים (לא רק פראיירים כמוני).
כולם עצרו לאיש הנחמד במעבר החצייה.
וכולם. אבל כולם. היו. פשוט היו.
אז מה?
לא יודע.
אתם יודעים מה? כן יודע.
בגלל שכן אכפת לי, אני אנסה לעשות שלכולם יהיה אכפת כמוני.
ונתחיל ממכם.
אז השאלה היא: אכפת לכם?
אם כן, אז תעשו כמוני.
ואם לא...
אם לא...
בעיה שלכם.