סגן אלי היה מפקד צוות חבלה בגדוד. כבר מעל שנה שהוא "שורץ"
בלבנון, מקיץ 1982 בעיקר בהרי השוף.
אין שבוע שהוא לא משובץ לרדת לתפקיד ליווי שיירות מבחמדון
למעלה בהר מעל העננים דרך עליי ולמישור החוף, לכיוון דרום,
הביתה, עובר הוא בצומת גאלרי סמעאן לא רחוק מבניין הארמון
בבעאבדה של ג'ומאייל, עם השוטר הקבוע בעל כפפות הלבנות, מנפנף
בידיים כאילו שמנהל את העניינים, אבל למעשה כל אחד עשה שם
כרצונו ועד לדאמור שעל שפת הים ומשם לצידון וצור ושער ראש
הניקרה.
מחשבות על נהריה עוברות במוחו ברגע שמגיע בואכה שמה. ממש כמו
בצל הוא מרגיש את עצמו בדרך הזו, יורד עם מעיל וכפפות, בעליי
כבר מקלף מעצמו את המעיל והכפפות, מול המחנה של טירוני צבא
דרום לבנון, שמול בית הזונות כבר יורד הסוודר, רק השכפ"ץ נשאר
צמוד, תפור לגופו מלבד החולצה.
וכמובן קופסת הדובדבנים התמידית שמכין לעצמו מעצי הפרי בחצר
המחנה הזמני בעין ג'דידא.
שחורים הם, גדולים, עסיסיים כיאה לפרי הצפוני הזה, כמה שיותר
קר, הוא טוב יותר.
אולי רק בירושלים או ברמה"ג אכל דובדבנים שווים משהו.

תפקיד די שיגרתי, ליווי השיירות של אספקה, של תחמושת, מים,
דלק, מובילי שריון, בינוי הכל.
הוא כמו תמיד בג'יפ SIX לפנים עם הנהג והמקלען מאחור, בסוף
השיירה הג'יפ של סמל הצוות, יונתן, יוני. חבר מהטירונות
ומהצוות כשהיה לוחם מין המניין. היכן שיונתן שם אלי ולהפך.

לבנון, ארץ אוכלת יושביה.

הדרוזים נגד הנוצרים, נגד השיעים, נגד הסונים, כולם הורגים
בכולם, שנאה של שנות דור.
הצבא והוא, בתווך במרכז, חוטפים מכולם.

ובפעם הזו, הוא אפילו לא קלט, למרות שהיה בראש השיירה, השוטר
עם הכפפות הלבנות לא היה בה.
התנועה זרמה באי סדר כמו תמיד, רק הוכיחה שאין בו צורך.

רק הפיצוץ אשר החריד את אוזניו מאחוריו נתן לו להבין כהרף עין,
כהבלחה חדה של קרן אור, שזאת מכונית תופת, צעק לנהג לסובב את
הג'יפ מהר אחורה ובנסיעה מהירה טסו לקצה השיירה.

ג'יפ SIX שכב על צדו שרוף ועולה בעשן, דממת מוות עמדה באוויר.

אלי פקד מהר לחייליו לאבטח לצדדים, לתפוס מחסה, לנהגי המילואים
לשכב בתוך תאי הנהג ולא להציץ, להכניס כדור לקנה ולירות בכל מי
שיגיע.

יחד עם המא"גיסט ניגש לרכב הבוער, רק אז הבין שהוא תחת סכנה של
פיצוץ מיכל הדלק.

ואז צעק שוב, לכל נהגי הרכבים לצאת עם מטפי הכיבוי ולנסות
לכבות השריפה, במקביל הוא התקרב לרכב הבוער והתחיל להוציא משם
את היד הראשונה שראה.
כיבוי הרכבים החל, אלי זחל מבעד לעשן והאש והוציא משם רק שני
לוחמים, לא בין החיים.
יוני לא היה ביניהם. לחץ התחיל להתפתח בחזהו של אלי, לפתע גדי
הקשר התחיל לצעוק, שיגיעו עם חובש מעבר לכביש, שם שכב יוני בין
החיים למוות, מתבוסס בדמו, מתחתיו שכבה נערה צעירה, מצבה לא
היה ברור.
החובש, איציק הקוצ'יני, "פאצ'נגה" החל לטפל בהם, אבל חייו של
יונתן זרמו בין אצבעותיו והתחבושות לאט, לאט.  גדי הזעיק
כוחות, רעש מסוק נישמע באוויר אחרי כמה רגעים, צפצופי רכבים,
כאילו העולם התעורר לחיים שוב, הכאוס חזר לשלוט. צעקות הפצועים
ובריאים

למה לא ראיתי שהשוטר לא בצומת, שאל עצמו אלי, למה?

שקי הגופות הועמסו על הנ"נ, אפילו על המסוק של הפצועים לא
הועלו, להן יש זמן להגיע למנחת של דאמור, שם יאספו ע"י איזה
כלי טייס זמין לארץ. יונתן יישאר בן 20 כל חייו.

בתום בדיקת השיירה, היא המשיכה לכיוון ראש הנקרה.

למחרת אלי חזר לבחמדון עם חייליו, בצומת גאלרי סמעאן עמד השוטר
וכיוון התנועה, מול מחנה הטירונים הלביש את הסוודר, בעליי שוב
לבש את הסוודר והמעיל, ניכנס למחנה בעין ג'דידא שליד בחמדון
ושם פעמיו למרפאה, אולי משהו שם שוכב פצוע קל מחייליו.

בדרכו לשם, בשבילי המחנה, קיבל טפיחות עידוד, לטיפות השתתפות
בצער, לחיצות יד אמיצות, כולם השפילו את מבטיהם, אולי הם
חושבים שיכולתי להבין שיש מכונית תופת? ניקרה השאלה במוחו.

בכניסה למרפאה ביקש מהחובשת לשאול היכן שוכבים הפצועים קל, כי
הרי כל האחרים כבר מזמן בארץ.
החובשת אמרה במבט מעט תמוה, אתה לא יודע?
מה יודע? ענה.
אין פצועים, רק השלושה שהיו בג'יפ וכן, יש כאן את הנערה.
???
כן, זאת שמצאו מתחת ליונתן, הוא כנראה הוטח מהג'יפ ונפל עליה,
בכך הציל אותה מהמוות, כי כל גבו היה מלא רסיסי מתכת, השכפ"ץ
שלו פשוט ניקרע. היא לא סובלת מכלום, רק הלם. אף אחד לא בא
לדרוש אותה, לבקש. אין אנו יודעים דבר עליה. אז בינתיים היא
כאן. עד שהמג"ד יחליט מה לעשות איתה.

אלי ניגש למיטה הלבנה, מבטה של החובשת ליווה את גבו. היא משכה
בכתפיה ונעלמה בחדר חובש תורן לראות סרטי וידאו עם חבריה
החובשים.

הנערה ישנה. עיניה העצומות ופניה הראו שלווה, איזה כוח ניסתר
משך את כפות ידיו לאחוז בידיה שלצדי הגוף, ללטף את אצבעותיה
הארוכות. כאילו בכך שהיא האחרונה שנגעה בחברו יוני כאילו יוני
חי בתוכה, השאיר בה את חייו בהצילה ממוות, אפילו שזה היה מקרה.
העובדה היא שחיה היא בזכותו של יונתן.
הוא משך כיסא תחתיו, התיישב באוחזו בידה, הצמידה ללחיו וכך
אחרי כמה זמן נירדם.
ליטוף עדין בראשו העירו בבהלה.
זוג דובדבנים שחורים הביטו בעיניו הטרוטות והאדומות משינה לא
מספקת, שפתיים אדומות חייכו לעברו. אלי חש מעט בהלה, מבוכה,
אבל משהו באלו העיניים שידר רוגע, השלמה עם המצב.
בהביטו בשעון ראה שעדיין לילה, שקט שרר במירפאה.
אלי החזיק בידיה, ליטף את שיערה השחור, כוח בלתי מוסבר דחף
אותו להניח ראשו על חזה, לחבקה חזק ואז רק הרשה לעצמו לפרוץ
בבכי שקט, עצור, משתנק, אצבעותיו שקעו בכתפיה בכאב רב, אך היא
חיבקה את גבו, ליטפה את ראשו, אלי עלה בכל גופו על המיטה,
ניצמד לנערה הזרה, גופה החם הקרין לאומתו, נרעד מהבכי התחיל
לנשקה, ללטפה ללקקה והיא החזירה לו כפליים.

לקראת השחר, קם אלי מהמיטה, התלבש, הסתדר נישקה רכות על פיה
ויצא לאוויר הקר של הלילה.

בבוקר, לקח ג'יפ SIX, ניכנס לחדר המרפאה, ביקש מהחובשת לעזור
לנערה להכין עצמה לצאת מכאן, הוא יודע היכן היא גרה...
בנסיעה לכיוון ארמון בבעאבדה, ביקשה הנערה לפנות שמאלה לכיוון
הנגדי של מחנה טירוני צבא דרום לבנון, הם התקרבו לכניסה של בית
הזונות, כאן בקשה הנערה שהוא יעצור, היא ירדה ונבלעה בתוך דלת
הבניין.
אלי אחריה, וצעק מעבר לכתפו: איציק, גדי, תבואו בשעה 21:00
לאסוף אותי... מחר.

ככה התחיל אלי להעביר את שבתותיו עד הנסיגה ב- 1985... מהרי
השוף... הוא כבר היה לא מפקד צוות,
הוא היה סמג"ד...


הנוסע השמיני...