בגן הציבורי ליד הבית יורד שלג ומן הסתם קר.

אני יושבת על הספסל בגן הציבורי ליד הבית, יורד שלג ומן הסתם
קר.
פתיתי השלג יורדים להם לאט וברכות, כאילו מבקשים לא לפגוע איפה
שהם ינחתו, עוטים את הפרצוף שלך - לפחות זה מה שאני רואה.
מוציאה את היד מהמעיל ומושיטה אותה לאוויר הגן הציבורי, איפה
שמן הסתם - קר. לאט לאט בכדי לא לפגוע איפה שינחתו יורדים
פתיתי השלג שעוטים את הפרצוף שלך ונוחתים לי על היד החמה, על
כל החום שאני מעינקה לך, ונמסים, נעלמים.
ואתה שנעלמת עם הפתיתים, לא משנה כמה לאט וברכות ירדת,
בי אתה פגעת.