היה זה לילה סוער. הוא התגלגל על צידו והניח רגל אחת עטוית
מכנס מקומט על הרצפה הקרה. הוא לקח נשימה, טועם את ריח הגשם
מבחוץ וריח זיעת הלילה והתיישב על המיטה, השמיכה מחליקה מעליו.
קר. רוח קרה מהחלון נושבת על גבו, מעבירה בו צמרמורת. מאחוריו,
זעה קלות בתוך השמיכה, היא עוד ישנה. לא היה לו צורך להסתובב
ולהביט, הוא פשוט ידע. הוא ידע את זה כמו שהוא ידע את שמו, או
היכן הוא נמצא, לא היה צורך לבדוק. הוא קם וניגש לערימת הבגדים
לפני המיטה, הרים משם ז'קט ולבש אותו. מיד לאחר מכן ניגש לסגור
את החלון ופנה למטבח. לפתע הוא נעצר, הריח את האויר, הריח שלה.
היא התהפכה בתוך השמיכה והוא ניגש לאסוף את הבגדים מהרצפה.
'אסור להשאיר בגדים על הרצפה', זה מה שלימדו אותו בבית.
   לבסוף ניגש למטבח, הדליק את החימום בדירה הקטנה, הרתיח
קומקום מים ושטף ספל מהכיור. קול טיפטוף הגשם הוחלף בשאון ברז
המים. הוא התיישב, חיכה לקומקום שירתח. יש רגעים בהם אתה נזכר,
לא בקול, במראה או בניחוח, אלא בתחושה שלמה, שהיא מעבר לזמן
ומקום.
   נקישה בישרה על כך שהקומקום סיים לעבוד. הוא ניגש עם הספל
הנקי שלו, עדיין רטוב בתחתיתו, לקומקום, הרים קופסת קפה וונכח
לגלות שהיא ריקה. הוא ניגש למדף השני והוריד ממנו קופסה עם
שקיקי תה בטעם נענע, למרות שלדעתו הכל אותו טעם, וכלי עם סוכר
וכפית תקועה בפנים. הוא הניח שקיק בספל, כפית סוכר, ושפך את
המים הרותחים, שואף את האדים ונותן לספל החם להפשיר את
אצבעותיו, מערבב עם הכפית של הסוכר.
   "תכין אחד גם לי." לא ברור אם הייתה זאת בקשה או שאלה.
   "בוודאי", הוא ענה בקול ריקני, לא טורח אפילו להביט בה.
  הוא חזר על הטקס עם ספל שני, גם הוא הוצא מהכיור ונשטף
היטב, והתיישב ליד השולחן הקטן עם שני הספלים בידיו. היא ניגשה
גם היא לשולחן, לבושה מכנסייה בלבד, והתיישבה.
   "לא קר לך?"
   "לא." זה היה 'לא' עגמומי, היא סילקה שיערה שחורה שנדבקה
ללחייה.
   "באמת, תלבשי משהו, השכנים יראו."
   "שיראו."
   היא לקחה את הספל והדביקה לשפתיה, כאילו לבדוק עד כמה חם
הוא.
   לבסוף לקחה לגימה קטנה. "אנחנו..."
   "לא. בטח נרדמנו."
  "כמו בני 16." לא היה בקולה נוסטלגיה, כאילו ציינה עובדה
קרה כמו מזג האויר או אירוע בחדשות.
   "אני לא זוכר מה עשיתי בגיל 16." הוא קם, כאילו בא ללכת,
ואז נעצר.
   כעת ניכר לו שאיננו זוכר גם את מאורעות ליל אמש. הוא
התיישב שוב, בוהה בחלל המטבח.
   "אתה חושב על אתמול? לא הייתי צריכה... באמת שאני מתנצלת.
לא התכוונתי שנסתבך איתו..." היא לגמה מהתה והמשיכה, "הוא סתם
אידיוט, באמת. הוא תמיד היה כזה ילד קטן, לא מסוגל להתמודד עם
המציאות. אל תרגיש רע, הגיע לו."
   הוא המשיך לבהות. שום דבר מזה לא היה לו מוכר. לאחר זמן מה
הוא נזכר בחבלה בירכו. הוא נגע בה ונענה בכאב של מכה יבשה. עבר
זמן רב מאז שהיה מעורב בקטטה, אבל כעת הוא ידע שהיה מעורב באחת
אתמול.
   יש אנשים שזוכרים דברים כמו סרט, עם תנועה וזרימה,
דינמיים. יש כאלה שבשבילם הזכרונות הם כמו אלבום תמונות
מאובק.
   הוא נזכר בתמונה, רגע קפוא. הוא במסעדה, איתה, והבחור הזה
שם בכניסה עם חברים שלו. בתמונה הבאה הם רבים. הוא לא זוכר על
מה, לשקופיות שבראשו אין קריין שיסביר מה קורה ואין כתוביות
טקסט כמו בסרט אילם ישן. הוא ניסה להזכר מה קרה אחר כך ואיך
נחבל, אך לשווא.
   "אני הולכת להתקלח."
   חוט מחשבותיו נקטע, כאילו מישהו מדליק לך את האור באמצע
הסרט. היא קמה ופנתה למקלחת, נעצרת באמצע הדרך.
   "רוצה להצטרף?" היא שאלה עם חיוך שובבי, מזמין.
   "לא." הוא העדיף להשאר עם זכרונותיו, או לפחות לנבור בחלל
שהשאירו בהעדרם.
   היא נתנה בו עוד מבט מפתה בעומדה בפתח חדר המקלחת, משחררת
כפתור בג'ינס. כאשר הוא לא הגיב, נכנסה פנימה וסגרה את הדלת.
   קול המים העיר אותו מהחיפוש בזכרונותיו. הוא לקח את שני
הספלים והניח אותם בכיור ולאחר מחשבה קצרה פתח את המים ושטף את
פניו. הוא ניגש שוב למיטה, הסתובב לשבת מול דלת המקלחת, אך
נעצר. הוא שלח את ידו לכיסו האחורי והוציא את תכולתו, ארנק עור
וחתיכת נייר. הנייר, טיפות אדומות חומות עליו, היה נייר טישו.
הוא זרק אותו לרצפה. זה לא הדם שלו, הוא ידע. הוא פתח את הארנק
והביט בתעודת הזהות שבפנים.
   זוהי תעודת הזהות שלו, ללא ספק.
   אך השם אינו מוכר לו.
   הפנים בתמונה לא היו שלו.