ואז הוא קם והכריז: "לא תהא אהבה."
נתיניו ואזרחיו מיאנו להבין את פשר ההכרזה המשונה הזאת, הרי
איך נוכל שלא לאהוב? אהבת גבר לאשה, אהבת הורה לבנו, אהבת חבר
לרעהו, אהבה אפלטונית, אנא, מחל לנו הוד מעלתך אך הבלים הם אשר
אנו שומעים מפיך.
"לא תקוים כל אהבה שבין גבר לאשה."
אבל איך זה ייתכן? הכיצד נכנע לרצונות ליבנו? לתשוקותיו
האדירות? לדחפים המשונים הממלאים את גופנו מפעם לפעם, ללא שום
הסבר וללא אף הגיון, ואין לנו ברירה אלא ללכת על-פיהם? והכיצד
נתרבה? הכיצד נכה שורשים? הכיצד נוסיף שמות לשושלת?
"גבר ואשה יבצעו משכב אך ורק למטרת רבייה. באשר לדחפים
והרצונות הבלתי נשלטים שלכם - הנני משוכנע שנצליח להסתדר.
אינני חפץ באיומים אך אם לא תהא ברירה..."
זו לא הפעם הראשונה שהמלך הצעיר לואמור יצא בהכרזת חוק משונה
שכזאת, הרי פעם הכריז שאם יימצא אדם המגדל עץ תפוחים במעגל של
כמאה צעדים מארמון המלוכה - מות יומת. המלך לואמור תעב תפוחים.
במיוחד ירוקי-הגוון שביניהם. כל-כך חמוץ... נורא ואיום. מסכן
עובדיה הזקן. מטע התפוחים שגידל מהיותו בן 13 חצה את "גבול
המאה" בכשבעה צעדים. שבעה צעדים שנמחו כליל בשריפה שתושבי
העיירה נהגו לכנות "שריפת המטע". מספר עצים נוספים נאכלו ע"י
האש הצהובה והלוהטת. מסכן עובדיה הזקן...
אך אין ספק שהיום, בשעת ערביים בה השמש נושרת לקו הים וצובעת
את האופק בגוונים של כתום, סגול, אדום, לבן, ירוק וקצת כחול,
הייתה זאת הצעת החוק השערורייתית ביותר שנשמעה מאז בריאת העולם
עד ימינו אלה.
"ברור שהוא השתגע," אמר ליאב בן-רפיאל, זמן שישב בפונדק
"רם-הים" יחד עם שאר חברי העיירה.
"הרי מה אתם מתפלאים?", שאלה רוהאנן בת-אליענה כאילו הייתה
רגילה לשגעונות המלך, "ככה זה כשהמלך הוא צעיר ומפונק כאחד."
"אין הוא מפונק, רוהאנן, אלא מפוחד.", השיב לה מתי בן-סורף.
"הבלים. המלך לואמור נהנה מיכולתו לדבר וכך ייעשה." אמרה
רוהאנן.
"רוהאנן, אביו נפטר כשהיה בן ארבע בלבד," אמר מתי, "התוכלי את
לעמוד בראש העולם בגיל כה צעיר?"
"ועוד לא דיברת על הלחצים והחרדות מצד אלה המתנגדים לך." הוסיף
ליאב.
"הדמייני את מה דבר נוראי כזה מעולל לנפשו של אדם..." אמר
מתי.
"מתי בן-סורף, המלך כבר בן 24," אמרה רוהאנן בחריפות, "אני
יודעת שזה אל גיל מופלג ואידיאלי לשליטים, בטח שלא שליטי
העולם, אך בגיל 24 מצפים ממך לנהוג כבוגר. תהליך התבגרותו היה
אמור להסתיים לפני שש שנים. ראשו היה אמור להסתדר משכבר."
"אם היה לילד המדריך הראוי," נשמע קולו של יאז בן-פרימטרי שישב
בפינה ליד החלון. יאז אהב להתבונן בשקיעה. "או לפחות בן-אדם
שישמש לו כאב וישרה עליו תחושת אבהות..."
"ברם, היו לו." אמרה רוהאנן.
"היו לו מורים שהקנו לו חכמה והשכלה," השיב יאז, "לא אנשים
שיאהבו אותו ויגרמו לו להרגיש שהוא מתת חייהם, שהוא הרבה יותר
מסתם יורש לכתר, שאין הוא רק שם בכתובת השושלת אשר יום יבוא
והוא ייאלץ לשלוט מעל היקום ואף להביא לעולם יורש עצר חדש, אלא
אדם בפני עצמו, אדם שצריך לדעת לאהוב ואף מעבר - להיות אהוב!"
הקול היחיד שנשמע עתה בפונדק היה שאון מזיגת השיכר. מלבד זאת
לא נשמעה מאומה. ניחוח הייאוש נידף באוויר. מבעד לחלונות הצד
המערבי של הפונדק היה ניתן לראות את עצי הצפצפה הצעירים
מתנודדים ברוח על רקע קץ השקיעה. אט אט השמים נצטבעו בשחור,
משאירים עיגול לבן זרחני בתוכם, מוסיפים מפעם לפעם כוכב פה
ומכבים כוכב שם. אף ענן לא היה בקרבת מקום. השמים שטופי
הכוכבים, מזג האוויר המעט קריר ועלי השלכת הזהובים והמתים
בישרו על תחילתו של הסתיו.
וזו העובדה היחידה שתושבי הפונדק הסכימו עליה בקול. אחד ואחד
מהם חשק בכל מאודו להוסיף את דבריו. סך-הכול היה הנושא
בלתי-קביל על הדעת. וזו העובדה השנייה שתושבי הפונדק הסכימו
עליה בקול. אחד ואחד מהם חשק בכל מאודו להוסיף את דבריו אך
ידעו שזה יהיה חסר טעם. המלך השתגע, חשב אחד. נוכל להעביר את
ההצעה לתקופת נסיון, חשבה אחרת. יש להורידו מהשלטון, חשבה אחת.
"כמות מקרי האלימות כנגד נשים תרד, חשב אחר. אני מאוד מבולבל.
אני מאוד מבולבלת. אני לא יודע מה לעשות. אני לא יודעת מה
לעשות. וזו העובדה השלישית שתושבי הפונדק הסכימו עליה בקול.
ותושבי העיר.
ותושבי הארץ.
ותושבי היבשת.
ותושבי העולם.
ואז החלה המלחמה...

"אנא ממך, בואי אתי."
"אינני יכולה..."
"כן את כן..."
"חדל."
"לעולם לא כל עוד ניצת לבי מהרף מחשבה בודדת עלייך."
"אנא, חדל. אל תקשה מעבר לכך."
"אך אין זה קשה, אהבותי."
"הס! משמר המלך עוד ישמע אותך!"
"שישמעו... אני יבחר במוות אם לא אוכל לממש את אהבתי
אלייך..."
"חדל! אנא! אנ-אני... כלומר... אני... אוי! לאבדון תלך!"
"לא... אל תבכי ואל נא תדמעי..."
"איך אוכל? אמור לי! איך אוכל?"
"אהובתי..."
"אם הנני אהובתך אנא כבד את בקשתי ועזבני לנפשי."
"הייתי נוהג כך אך ורק אם תביטי בעיני ותאמרי שזה באמת
רצונך..."
"לא..."
"אהובתי, שמעי לי. מצאתי מקום אשר נסתר מהעין ולא דרכה בו רגל
אדם מעולם."
"היכן?"
"כאן בקרבנו."
"היכן בקרבנו?"
"לא אוכל לספר לך מאומה עד אשר תעני להצעתי."
"אבל..."
"יפתי, לא אוכל לשאת את המחשבה של לאהבך מבלי שאוכל לממש
זאת..."
"גם אני, יקירי, אך מאסתי במסתורים ועייפתי ממשחקי המחבואים
הללו."
"אז בואי עמי, אל מקום שכוח אדם זה..."
"אבוא..."

בתחילה, אף-אדם לא לקח ברצינות את החוק החדש. אזרחי העולם
השתעשעו מהמחשבה שיקנסו אותם צבאות המשמר המלכותי של שהלכו יד
ביד עם בחירת ליבם. אבסורד הייתה המלה המתאימה. הם היו סבורים
ובטוחים כי זו אך ורק הלצה ותעבורנה מספר ימים עד המלך יתוודע
להכרזתו האווילית ויחזור בו. המלך הינו יצור אנושי וכך גם
חייליו וצבאותיו, כולם חשים אהבה. אין ספק שצבאותיו יערערו
לשריו ושירו יערערו למלך. הרי בסופו של דבר אזרחי העולם חיו
בהסכמה עם מוסד המלכות במשך כל האלף האחרון. מוסד המלוכה הקנה
להם סדר ומשמעת. מלכיהם היו מחכמי העם והרי החוכמה עוברת
בתורשה.
מה מרה היתה טעותם כיוון ששכחו שהמלך מלא כל חופן היד באוצרות
רבים וממון עד אינספור, אשר הציע אותם לצבאו וכל מי שיסגיר זוג
העובר על החוק. הרי חוכמה אכן עוברת בתורשה, אך לא אהבה.
לאחר החודש הראשון, שבו הוצאו להורג מספר זוגות נאהבים על חטא
אשר נוצר אך ורק בליבו של האדם החלו להתארגן צבאות אזרחיים
כנגד צבא משמר המלך.בשורת הצבא האזרחי חלפה במהרה ברחבי העולם.
"נאהב ונמות!", הייתה סיסמתו וקריאת הקרב שלהם. עם תבוסת צבא
משמר המלך ומפלת מוסד המלוכה החלו המאבקים על השלטון. צבאות
אזרחיים התפלגו למספר צבאות, כל צבא לפי האידיאולוגיה שהאמין
בו. מלחמת האזרחים החלה. העולם מעולם לא ראה תקופה אפלה מזאת.
בכל פעם שקם האחד שקרא לשלום, אחווה ותחיית העולם מחדש - חלפו
ימים בודדים עד שנתפס, הוכרז כמורד והומת. לאחר מספר חודשים
מלחמת האזרחים הייתה בשיאה...

"לאן נעלמת? כבר התחלתי לדאוג שמא נשארתי לבד..."
"יצאתי החוצה, לטייל בארץ הזכורה לנו מפעם."
"האם נטרפה דעתך? הרי אווירת המלחמה באוויר. יכולת להיהרג!"
"הלכה וחלפה לא אווירת המלחמה."
"האמנם? האם השלום בפתח?"
"נהפוך הוא."
"אינני מבינה."
"אין אף נפש חיה."
"עוד אינני מבינה."
"מלחמת האזרחים כילתה את כולם. כאילו מטר אש ירד משמימה..."
"כלומר, נשארנו..."
"לבדנו."
"לבדנו..."
"אני אוהב אותך, חווה."
"אני אוהבת אותך, אדם..."