צבעתי את השפתיים בליפגלוס זוהר, מול המראה הבטתי בעצמי. בחנתי
מקרוב כל סנטימטר בגופי. כל שערה ושערה הנחתי במקום שצריך. ואת
הבטן הכנסתי והוצאתי. את המכנס הורדתי והעליתי רק כדי לבדוק
באיזה מצב אני הכי פחות מכוערת, החלקים הרעים שבי הכי פחות
בולטים. הפרצוף שלי קצת עצבן. ידעתי שאם אני אשים קצת מסקרה
ופס שחור אז אולי אני אבליט לפחות את החלק היפה שבו. וגם חושך
שם, אף אחד לא ישים לב לפצעים על הלחיים. ואם אלבש את הדבר
הנכון- מי בכלל יסתכל על הפרצוף? בכל אופן תכננתי הכל. ועוד
היו לפחות ארבעה שעות עד שאני באמת אראה אותו.
ובטח אגיע לשם, כרגיל, אם החבורה והוא ישב שם עם החבורה שלו.
אני אגד לכולם "שלום" בדיוק כמו ששאר החבורה שלי תאמר ומשם
הציפיות שלי מתפתחות. הייתי מעדיפה שכולם יעלמו, הייתי מעדיפה
שנשאר רק שתינו, לבד. הייתי מעדיפה שזה לא ישנה עם אני לובשת
סמרטוט והשיער שלי פרוע, הייתי מעדיפה שהוא יחשוב שאני מושלמת
לא משנה מה יקרה. אך אני לא יותר מסתם ילדה נחמדה.
ואז הם יעלמו, כל ה-50 אנשים האלו שבסוף באים כל מקום, חיבור
החבורה שלי ושלו, אביט לו בעיניים והוא יתקרב אלי ואת שפתי
ילטף עם שפתיו.
תכלס, הוא גורם לי לעמוד עכשיו ארבע שעות לפני שאני בכלל רואה
אותו ולבדוק כל חלק שבי. תכלס הוא מפתח לי ציפיות אדירות שלכל
הקשר שבינינו. תכלס זה יהיה לא טבעי אם זה לא יתפתח לפי
דמיוני. תכלס הוא לא יכול לשחק בי ככה ואני בצורה כל כך
עיוורת- לא משנה שלפני כמה חודשים קרה אותו הדבר-ואני סומכת
עליו בעיניים עצומות. ודבר אחד ברור שכולם, אני מתאהבת, בשבילי
הוא מושלם. ובן אדם מושלם לא פוגע, לא משלה, בן אדם מושלם זה
הבן אדם הזה.