נס גדול היה פה או היה פה נס גדול, אני לא זוכר איך בדיוק צעקה
לי שרית מהמטבח באותו יום, כשהיא מנופפת כוס ריקה מולי.
האמת היא שהיא צדקה, ראיתי אותה שותה נס קפה לפני כמה דקות
ועכשיו פתאום כל הנס נעלם. ידעתי שכעת הנס עושה דרכו לתוך
המעיים שלי.
זה היה עוד אחד ממקרים רבים שהביאו את הפסיכיאטר לאבחן אותי
כסובל מנסומאניה, או בשמה האחר, בולע נסים.
כבר מגיל קטן הופיע אצלי דחף קלפטומני כלשהו לגבי גניבת שלוקים
מכוסות נס קפה מהביל שהאורחים היו משאירים על השולחן. ברגע
שהסיטו את ראשם, הייתי לוקח את הנס ומרביץ שלוק עצבני לתוך
גרוני. היה איזה רגע שהם היו מסתכלים לתוך הקפה שלהם, תמהים על
איבוד מהיר מדי של הנוזל שהיה בו, אם כי לא היה להם מושג מה
גרם לזה.
בגיל 12, לאחר חששות הורי שאחד האורחים ישים לב לנסומאניה,
שהחמירה אצלי יותר ויותר, הם שלחו אותי לפסיכולוג ויחד ניסינו
לאתר את מקור ההפרעה. לאחר שנתיים בערך פיטרו אותו, לאחר שאחרי
כל פגישה איתי כל מלאי הקפה היה נגמר והפסיכולוגים האחרים
הפסידו מטופלים בגלל פיהוקים חוזרים ונשנים, שקפה היה מונע.
בכל זאת, מחיטוט בעברי בפגישות איתו התברר שבגיל שלוש בערך,
ילדה שהיתה איתי בגן סירבה לטעום מהארטיק שלי כי זה היה מפה
לפה, והמקרה הזה השפיע עלי כל כך, עד שהוא גרם אצלי לדחף לאפשר
לכל אדם סביבי להיות שותף למה שמתחולל אצלי בפה. אמא שלי,
שישבה לידי באותה פגישה, שאלה,"אז למה דווקא נס קפה?" על זה לא
ידע הפסיכולוג להשיב.
כיום בגיל 28 אני מבין שהנס קפה היה רק ההתחלה. כיום כמעט כל
מה שנכנס לתוך פה של אדם בסביבתי עובר דרך הפה שלי. המזלג שלי
משלח רכיבי מזון מסוגים שונים מצלחות שונות, בלי שהאנשים ממש
שמים לב, ואולי הם לא שמים לב, בגלל שזה נראה להם לא כל כך
הגיוני.
הכתבה האחרונה עלי היתה בשבע ימים של ידיעות אחרונות, במדור
הפרסומי של מדור הדיאטות, כששם התנוססה תמונתי ומתחתיה היה
רשום "דיאטת בזק - ארחו אותי בביתכם ותרזו בלי להרגיש".