האומנם?
האם באמת עברה שנה? אני כבר לא יודעת מי אני, אני מסתכלת במראה
ורואה מישהי אחרת, זרה.
אני רואה נערה רזה עם עיניים עצובות.
אני רואה מישהי שבקרוב תהיה בשלה להיות אישה. כבר אין לה
מחשבות של ילדה קטנה, כבר אין לה חלומות גדולים וצבעונים, כבר
אין בה תמימות של ילדים. את האמת שאין בה כמעט כלום, היא כמעט
ריקה לגמרי. עם כל יום שעובר החלל גדל, אני מרגישה את זה בלב
שלי, עם כל פעימה, אני מאבדת חלק מעצמי, פתאום אני קטנטונת,
פצפונת.... וצפוף לי, צפוף לי בעולם הזה, של אנשים גדולים,
כולם הרבה יותר גדולים, יותר מוכשרים.
מי זאת? מי זאת הבחורה שמביטה אלי דרך הראי? אני?! לא... זאת
לא אני, לא יתכן, אני רק ילדה...
מה זה המקום הזה? פעם זה היה המקום שלי, המקום היחיד שאני
מכירה, המקום היחידי שבו אני יכולה להיות עצמי, עכשיו אני לא
מרגישה שייכת...
יושבת בין אנשים זרים, שפעם זיהיתי בתור חברים, אני כבר לא
מכירה אותם יותר, הם לא מכירים אותי.
עברה לה שנה, אצלי עברו חיים שלמים, אני בעולם אחר.
יש לי כאב חד בראש, כאב כזה שתמיד בא אחרי בכי רב. גם הדמעות
לא מצילות אותי, אני מתעבת אותן, איך שהן עושות אותי פגיעה
וחושפות אותי מול כל העולם, כל אחת מהן מזכירה לי את אירועי
השנה החולפת, כל אחת מהן כמו טיפות של דם, חונקות אותי, הורסות
אותי...
אני לא רוצה, לא רוצה לזכור, אותם, אותו... שיקולל היום בו
ניכנס לחיי, אני ידעתי מי אני, מה המטרות שלי, ידעתי מה המטרות
שלי, והוא הגיע וערער הכל.
תמיד אומרים שטובים מנצחים בסוף, שבסוף תמיד הכל טוב.
אני יודעת עכשיו,
זה שקר.
אני לא באמת צריכה להיות פה, זהו לא העולם שלי....
בעולם שלי הכל פורח, הכל קסום, יש פיות ומלאכים והכל נוצץ לאור
השחר הבתולי והטהור. אני עפה שם, אל תוך השמש המזמינה, בין
ענני מסטיק, אוספת מהשמיים ציפורי שוקולד.
"זהו בוקר חדש... חדש... זהו בוקר, שוב..." מזמר לו השיר מתוך
המערכת הזעירה, לקולות הגיטרה האקוסטית... הוא סוחף אותי לשם
שוב, אל המקום שלי... עולם שלי... כולם אוהבים אותי שם, מברכים
אותי בחיבוקים חמים, הו... איזה יופי...
עברה שנה? רק שנה אחת בודדה?! לא ייתכן...
אני רואה אותה, היא מבינה אותי... גם היא רוצה לבכות, היא
מרגישה בזאת, כמוני... אנו מצליחות לקרוא את המחשבות אחת של
השנייה, היא כמוני... גם היא לא חושבת שהיא קשורה לכאן, גם היא
הייתה עוזבת, אילו יכלה...
היא ניגשה אליי, בחגיגות של השנה החדשה, סיפרה לי שהיא מבינה
אותי, והיא מרגישה אותו הדבר... לא ידענו איך לדבר על זה, על
הזכר הזה, של כל מה שעבר עלינו ביחד, על המבחנים שהחיים הציבו
לנו ואז לקחו מאיתנו את האופטימיות.
רק הבטנו אחת בשנייה בעצב, והמשכנו בדרכינו אל החדר ההוא, אשר
בתוכו שררה מבוכה ענקית.
בדקה ל12 החלה הספירה לאחר, החזקתי את כוסית השמפניה שלי
והבטתי בהם... כאלה חמודים ביחד, לא מעריכים את מה שנמצא
בידיהם. שלוש... שתיים... אחת...! הם התנשקו, הפניתי את מבטי,
זה הרגע שלהם, הם צריכים להישאר בו לבד.
הרגשתי דקירה קטנה בפנים, גם אני רציתי, גם אני לא רציתי להיות
שם לבד.
לא להיות בעולם החשוך הזה לבד..
המערכת מחליפה שיר אחר, שומעת בשתיקה:
"I don't want to go to heaven
I just want to go when I go
And if you miss me there
And the cloths of heaven tear around me

Then the river that ebbed through me
Will flow through you
And you will see
That you and I and us made the best trinity..."

שיר מצוין, פותח לי שנה חדשה, מתוקה מרירה.
אני עפה אל השמש המזמינה שלי... כמה שהיא יפה...
בעודי נוגעת בקרניה הגואלות ליבי מהרהר:

האומנם?
האם באמת עברה שנה?