כשמישהו נורה למוות,
הוא פשוט צונח.
קר, קשה, אטום,
נושם שנייה ובורח.
במין פיצוץ כזה,
אדם איננו עוד קיים,
את טביעות אצבעותיו,
את זהותו מכסה דם.
ואתה כואב ומוכה הלם,
יושב ומתאבל,
אך מוות, בהיותו חלק מחיים,
גם אותו תקבל.

כשמישהו מתאהב,
הוא פשוט צונח.
לתוך ים של אי ודאות,
של אהבה שבגללה הוא שוכח.
במין פיצוץ כזה,
הוא שקוע בך,
אדם איננו עוד קיים,
נשמתו היא שלך.
ובחרת לפגוע,
אבל לא רצית לשבור,
ובכל זאת הלכת,
זורק מבט אחרון לאחור.

אהבה היא חיים בדרך שונה,
אהבה כחיים,
סופם במוות,
מתנת אלוהים.
בשניהם נשמה בורחת,
לא נותרה לה ברירה,
הגוף מחולל הוא
והיא טהורה.
אך בכל זאת נדמה,
שללא הנשמה - חיים
הם פיסת נייר שהוצת,
בוערים עד שמתכלים.
לכן, אם אוהב אתה,
לבקשה כזו לא תסרב,
הרם נשקך והרגני,
אם אתה אוהב.