נשמה כואבת

הולכת ללא מטרה, הסתלקתי מהם סוף, סוף!
רק תיק קטן מעט שקלים שהצלחתי לשמור.
לבושה במכנסים חולצה ומעיל, קר לי קצת.
מה אני רוצה? רק דבר אחד. שיכאבו.
שיכאבו, ידאגו, שיכו על חטא וירגישו אשמים
לא איכפת לי למות, רק בת שבע עשרה ומבקשת למות.
רוצה שיתייסרו קודם לידיעה על מותי.
רוצה שהעולם ידע, אתם הולכתם אותי אל מותי!
ואני צעירה כל כך. אותו עולם שאני מקיאה את עצמי ממנו
אותו עולם של מורים הורים שבשם אהבה כאילו דברו.
גשם יורד ואני מוצאת מחסה בחנות מתנות פופ נוי.
מלא צבעים כרטיסי ברכה פוסטרים, כמעט אין אנשים בחנות.
הגדולה, שניים שלושה עובדים העוסקים בעבודתם.
אחת מהן מתפנה אלי לשאול אם אני צריכה עזרה.
לא תודה. עזרה כזו אני לא צריכה.
כולם רצו לעזור לי.
היועצת, המחנכת, מנהלת בית הספר שהייתי אורחת קבועה אצלה.
יש בך פוטנציאל חבל שתקלקלי את חייך.
מה חסר לך? הוריך אוהבים אותך, גם אנחנו.
הם מרצים לי בניסיון לחינוך מחדש ולא מרגישה מהם אהבה, עושים
את חובתם רושמים בתיק האישי נערה בהפרעת קשב ושולחים אותי
הביתה הביאי את ההורים.
בין המדפים המלאים משחקים מתנות אני מתעכבת, ממששת את הדברים
יודעת שלא קונה כלום ומרגישה את מבטי העובדים הבוחנים אותי,
דעי שאנחנו רואים אותך, גם הם רואים בי גנבת. פושעת.
אני פותחת את המעיל שיראו שאני לא מסתירה כלום.
הגוף הכחוש הכואב נגלה מתוכו רק חולצה עלי, משתקף מבעד למראה
ואני מסיטה את עיניי לא לראות את עצמי.
את הרזון שלי, את צבע עורי החיוור, פני הכועסים.
אני שונאת אתכם. אני לא גנבת.
שוב ניגש אלי אחד מהמוכרים ושואל אם מצאתי את מה שאני מחפשת.
לא, אני עונה ומביטה אל נעלי ממלמלת תודה ויוצאת החוצה אל
הגשם.
גשם שוטף יורד ואני רטובה עד כפות הרגליים, איזו דרך למות.
לו הייתי טיפת מים עכשיו הנשטפת יחד עם הגשם.
אל תעלות הביוב ומשם אל הים הרחב. אבל לא.
מבטי הנוסעים במכוניות מביטים בי ברחמים ואני כמעט זורקת את
עצמי אל אחת מהן.
מי צריך את הרחמים שלך אני רוצה לצעוק.
לא רוצה את הרחמים שלכם.
ועד שאני ממלמלת קללה המכונית ממשיכה את דרכה, מתיזה עלי מים,
זה לא משנה, גם כך אני רטובה.

רחוב כמעט ריק בשעה הזו של הלילה.
פה ושם עובר מישהו מכורבל במעיל, הולך לו במהירות, מעיף מבט
בדמות השחוחה  הבאה מולו וממשיך מבלי להתעכב.
צפירת אמבולנס שעובר מרעידה את הגוף הצנום, המפרפר מקור, יבבה
חרישית הבוקעת ממנו דומה ליללת גור חתולים שנקרע  מפטמת אימו
ומחום גופה.
אימא, אימא, היבבה מנסה לבטא ונדרסת ברוח הקרה.
דמעות של כאב הזולגות מעניים כמעט כבויות נשטפות עם הגשם אל
צינורות הביוב שם אין אחד שמקשיב כך בבית, הקור והרוח הקרה,
הכאב שאין מחבקים אותו הרעד, הרעב לחום, לתמיכה, פשוט לאהבה
נשטפים שם
דרך המגע המנוכר לאת לא קיימת.

בכניסה לבית שבפינת רחוב חשוכה דמות צפודה, מכורבלת כעובר,
שוכבת בשלולית של מים הזורמת אל הביוב.

בוקר אפור מגיע עם פועלי הזבל, פה ושם גופת חתול, עץ שקרס בליל
אמש, וערמה קטנה של מה שהייתה נשמה כואבת.