אמא ביקשה ממני היום לטגן שניצלים. ואני, כמו תמיד, איך אני
יכולה לסרב לה, לאמא המתוקה שלי שאני כל-כך אוהבת?
השניצלים מחליקים למחבת מלאת השמן מבין האצבעות שלי, ופתאום
מתחילות לעלות בועות נחמדות ושמנות של שמן מדושן עונג.
השניצלים מבעבעים כמו ים של דמעות רותחות, מעיניים בוכות.
בניגוד לכל הציפיות, הריח ששולט במטבח כרגע הוא ריח של פטריות.
לא הטריות האלה, הטעימות, וגם לא המשומרות הג'יפות שמוציאים
מפחיות קטנות בגודל שקית במבה קטנה. פשוט פטריות מטוגנות
מגניבות כאלה, כמו שאני אוהבת להכין לפעמים.
כל מיני ספרי בישול מפוזרים במטבח הנחמד של אמא שלי המתוקה,
שאני כל-כך אוהבת. נורא מצחיק איך אנשים קונים מיליון ספרי
בישול, בערך, ולא מבשלים כמעט כלום כי אין להם חשק. זה מין
ניוון שכזה, חברה שלי אומרת, וידיד שלי משיב לה - life is a
bitch and in the end you die.
לא חשבתי אף פעם עד כמה השניצלים יכולים להיות מסכנים כשמטגנים
אותם, ככה בשמן עמוק וכתום מהציפוי של הקורבנות הקודמים, גם כן
שניצלים, של המחבת המלאה קלוריות צמחיות לא ממומשות. קלוריות
שווא, אם תרצו.

אמא תמיד אומרת שאני הבנאדם הכי מוזר שהיא מכירה. אולי זה בגלל
שהיא כבר מכירה אותי יותר מדי זמן, אני תמיד אומרת לה בחזרה.
היא טוענת, ובצדק, שעל כל נושא ובכל שעה אני מסוגלת לדבר,
ויותר מזה - לכתוב, כל-כך הרבה שטויות... שטויות, היא קוראת
לכתיבה שלי ולשיחות המטורפות שיש לנו מדי פעם. ועדיין, היא
מעריכה באמת את כל מה שאני עושה, למרות שהיא לא תמיד מבינה למה
התכוונה בתה המשוררת הפעם. והיא תמיד אוהבת אותי, לפעמים יותר,
לפעמים פחות, אבל תמיד הכי בעולם. כי ככה זה, בעצם, כשיש לך
ילדה שמוכנה לטגן בשבילך שניצלים אפילו בזמן שמפריעים לה באמצע
הכתיבה.