- חלק א' -

     המכונית דוממת, והוא כולו רפוי בכסא הנהג. הוא בכלל לא
התניע, פשוט היה צריך את המפלט הזה לחשוב. לשתוק בשקט, מבלי
שיפריעו לו. הפלאפון מונח לידו, באותו המקום כמו תמיד- ידו
עדין נחה עליו, סופגת את החום. הוא יודע שהחום מהבטריה, אבל
מעלה בדעתו שזה עוד ממנה, מזו שניתקה את השיחה עמו לפני מספר
דקות.
     כן, הוא טיפוס שבוכה. למרות שבפעם הראשונה שהיא שאלה
אותו הוא ענה לה שלא. הוא שיקר. שקר לבן כזה, אחד שאחרי
שבועיים בערך, כשהם כבר ממש ממש התקרבו, הוא אמר לה בטקסט גלוי
שזה היה שקר. מן שקר לבן כזה שלאף אחד לא אכפת ממנו. אפילו לא
לה.
     לא, הוא לא בכה. הוא ניסה, באמת שהוא ניסה.אפילו עצם את
עיניו, מרגיש את הלחות הזו בפינות העיניים. אבל שום דבר לא
יצא. להפך, הכל בפנים, מצטמק לגוש פלדה שהולך וגדל מדי יום.
הצריבה הזו בחזה, הצריבה האיומה שהוא מרגיש מזה שבוע- הצריבה
שרק הוא יכל להרגיש, ורק היא יכלה לדעת שהוא מרגיש אותה.
     

      הוא ישב במכונית, בעוד הפלאפון צמוד לאוזנו. מאזין
לשתיקה- לשתיקה המאופקת הזו, שמנסה להחביא את דמעותיה כה חזק
עד שהיא מפסיקה לנשום כלל.
-"הלו?"
-"כן"- הוא עונה, נעור ממחשבותיו.
-"אז שיהיה לך שבוע נפלא..."
והוא שותק. חושק שיניו כדי לא לקטוע אותה, כדי לא לומר "סתם,
סתם! בצחוק, נו!". הוא שותק. טיק-טק. טיק-טק. שתי שניות חלפו
להן.  והוא שומע את המילה, שהוא כל כך חושש לומר :
-"ביי". שניית המתנה...
הוא יודע למה היא ממתינה. היא ממתינה לצחוק שלו, לצחוק המתגלגל
הזה שהיא אוהבת שיגיד לה שזה הכל סתם, למרות שהיא יודעת שזה
שקר. הוא שומע אנחה מטפסת במעלה גרונה, ואז, בדיוק אז- רבע
שניה לפני שהיא נפלטת... הוא שומע ניתוק. ניתוק עדין כזה, כמו
שמנתקים כשמישהו ישן ליד.
     דקות ארוכות הוא ישב עם הפלאפון צמוד לאוזנו, החום שלו
שורף לו את האוזן. עיניים עצומות, יודע שמצפה לו תקופה מוזרה.

     הוא מביט בשעון- 22:00. הגיע הזמן להתקפל הביתה- הוא בין
כה וכה כבר לא מבין שום דבר ממה שהוא עושה. ממזער את חלון
התוכנה, קם מהכורסא, ושבריר שניה לפני שכיבה את המסך מעיף מבט
אחד אחרון על שמה. היא מחוברת. זמינה, אפילו. מעניין אם גם היא
מביטה במסך עכשיו, הוא תוהה בינו לבין עצמו. מתעשת מהר, מבין
ש"זה לא לעניין כל המחשבות האלה", כמו שאורי אומר לו כל הזמן.
זה פשוט לא יעזור.
     רק לאורי הוא סיפר. אורי, החבר הכי טוב שלו מכתה א', רק
עליו הוא סומך בשביל לומר לו מה קרה. ואורי, החפיפניק הזה,
אפילו לא שאל "למה?" כי ככה זה החברים שלו, לא שואלים יותר מדי
שאלות. אם הוא עשה משהו- סימן שהוא יודע מה הוא עושה. או לפחות
כך הוא מקווה.
     

     נכנס לאוטו, ומיד מדליק רדיו. אתם יודעים איך זה, אף פעם
אין שם מה לשמוע- רק פיגועים, בחירות ורכילות. מוזיקה! זהו, זה
הפתרון. מכניס דיסק, שם את השיר הרביעי. הוא מכיר את הדיסק בעל
פה- חרש עליו מהיום שהיא צרבה לו אותו. והכל בגלל השיר הזה!
שיר מספר 4. השיר האהוב עליו, זה שבגללו היא חיברה שירים אחד
לאחד, ככה שיתאימו לכל הסגנונות, שיהיה לו מה לשמוע בדרכים,
וגם בעבודה עם האוזניות האלחוטיות שלו, שתמיד היא קראה להם
"אוזני מיקי- מאוס".
     רואה מולו משאית  של "עלית", ומחייך לעצמו- נזכר בילדה
הקטנה שהוא הביא לה שוקולד, הבת של אחד העובדים. למזלו, אביה
לקח לה את קוביית השוקולד לפני שהספיקה להכניסה לפה- והיא הרי
אלרגית לשוקולד... כמה שהוא היה רוצה להתקשר ולספר לה את זה
עכשיו, היא בטוח הייתה עושה טון חמוד כזה, ואומרת שצרות כאלה
יכולות לקרות רק לו. באמת רק לו.

      היא בוהה במסך. מקלידה אותיות. אחת אחרי השני. מילה
מילה, פסקה פסקה. נעצרת, מביטה לשניה במסך, עיניה מעורפלות,
בכלל לא מודעת למה שיוצא מאצבעותיה. היא סומכת על עצמה. היא
יודעת שמה שהיא מקלידה יוצא מהמקום הנכון, מהנפש.
     היא אף פעם לא כותבת סיפורים שהיא יודעת מה הסוף שלהם.
אולי מפני שהיא אוהבת שכל קורא יתן את הסוף שלו, מבלי שיקבעו
אותו בתוך תבנית מסוימת שהיא ראתה בלהט הרגע. זה, כמובן, היה
התירוץ המדופלם שלה, זה שהיא היתה תמיד עונה במקום לומר בפשטות
"אני כותבת על החיים שלי. אני לא מסוגלת לדעת מה יהיה הסוף".
דווקא היא, הדוגלת בכנות, התקשתה לפעמים לקיים את כל החוקים של
עצמה. ואם תחשבו על זה, האדם שהכי קשה לומר לו את האמת הוא
אתה. כי האמת היא עליך. לא סתם אמת- אמת פנימית, זו שמכולם אתה
יכול להסתיר אותה באלפי מסיכות אבל אתה... אתה בעצמך, ברגע
שתסיר את המסכה האחרונה הזו- אז באמת תהיה חשוף.
     כשהיא כותבת, היא חושפת את כל המסיכות שלה. את אלו
המוצלחות במיוחד, שאפילו היא לא היתה מודעת לזה שהן מסיכות ותו
לא. כשקראה יצירות שלה מלפני כמה שנים, חודשים ואפילו שבועות
היתה נדהמת כל פעם מחדש- כאילו שקראה על מישהי זרה לה, מישהי
שלא הכירה מעולם, ורק דרך הסיפור הזה, פיסת המציאות הזעירה
שעוותה בכל צורה אפשרית, החל בשמות וכלה בסיטואציות מפוברקות,
היא היתה מכירה את הדמות המרכזית.
     אם תביטו שלוש פסקות מעל למילה שאתה קוראים כעת, תגלו את
המקום המדויק שבו היא נתקעה. הנקודה שבה היא בהתה במשך שבוע
ימים, מנסה להבין איך להמשיך משם. התחיל החלק הקשה, החלק שבו
צריך לתאר את זו שהסיפור התיחס אליה עד כה רק בגוף שלישי. את
זו שהיא ראתה כל יום במראה.
     היא מכירה את הבחורה הזו טוב מדי. יודעת בדיוק מה היא
מרגישה, מה היא אוהבת. את מי היא אוהבת. העניין הוא, שלא כל
דבר שהיא יודעת היא אומרת בקול רם, וזו כבר בעיה לאחת פטפטנית
כמוה. היא אוהבת לדבר, על ה-כ-ל! להתפלסף שעות, על החים,
המהות, הרוחניות, הלימודים, העיפות, האהבה- על הכל. כל כך קל
היה לה לדבר, לכתוב- לבטא את עצמה, להזכיר לעולם שהיא עוד
קיימת ובועטת.
     זו הבחורה שלא מאמינה בהתכחות לרגשות, יהיו אשר יהיו.
והנה היא, מוצאת את עצמה מול מסך של מחשב מנסה לפלוט החוצה את
כל מה שהיא אגרה בפנים חודשים על גבי חודשים. היא אפילו לא
ידעה בעצמה שזה שם, מסתבר שהיא יודעת ליצור מסיכות טובות אחרי
הכל.
     אז עכשיו היא מחפשת את המילים הנכונות. חצי מהדרך היא
כבר עברה, אותו היא כבר תיארה. את כל מה שהתרחש, או היה עלול
להתרחש, או כמעט התרחש לפני, אחרי ובזמן אותה שיחה. אותה שיחה
שהיא לא אוהבת להיזכר בה, כי היא מזכירה לה עד כמה שהיא תלויה.
תלויה ברגשות, תלויה בנסיבות, תלויה בכל מה שרק אפשר להיות
לויים בו, רק לא בעצמה. או שבעצם, רק בעצמה היא תלויה- וזה
המפחיד מכל.
     

     היא יושבת על השטיח בחדר ובוכה בכי חרישי. מדי פעם פולטת
אנקה או שתים. גם, שקטות כאלה, לא רוצה להעיר את ההורים- הם לא
יבינו למה היא בוכה. זאת אומרת, הם יבינו שמשהו רע קרה, משהו
שקוטע לה את רצף החיים המסודר שלה, אבל ברגע שיוודע להם מהו
אותו מאורע גורלי הם ימהרו לבטל אותו בטענה שזה הכל שטויות ולא
שווה את הדמעות שלה.
     שווה, שווה. היא לא בוכה בגלל דברים לא שווים. גם כשהיא
בוכה על שטויות- זה בדרך כלל כי הן מעורריות בה רגשות עזים,
בלי שום קשר לרמת הכובד שלהם יחסית לעולם ולמאורעות אחרים, זו
פשוט התפיסה שלה. התפיסה המיוחד שלה. זה לא היה מאורע שטותי.
בהחלט לא. זו היתה הפעם הראשונה שנפרדו ממנה.
     לא ידוע אם בכלל אפשר לתאר את זה ככה, "נפרדו ממנה", כי
איך אפשר "להיפרד" ממישהו שמעולם לא היית עמו? אחרי הכל, כמה
הם כבר הכירו? חצי שנה? זה לא זמן. זה פשוט לא מספיק - לא
מספיק בשביל להקשר, לא מספיק בשביל להתאהב, לא מספיק בשביל
לסבול. אבל מסתבר שזה די והותר בשביל לאהוב. לאהוב חזק כל כך,
שגם בעודה יודעת שזה, הקשר הזה שהיא רוצה בו, לא יוכל לצאת
לפועל, היא ממשיכה לחלום עליו. ממשיכה לדמיין איך זה היה
אילו...
     

     היא כבר לא בוכה. עברו יומיים. עכשיו היא כועסת. כועסת
עליו כל כך, מוכנה לצרוח ולהשתולל, וזה באמת מה שהיא עושה.
בפנים, בבטן. שום דבר לא יוצא החוצה. איך הוא יכול לוותר
עליה?! עליה, שהיא כל כך קרובה אליו? שהיא בוטחת בו וסומכת
עליו? אם כבר, היא היתה אמורה להיות זו שמוותרת על מישהו פה-
היא הרי זו שיותר אופציות עומדות בפניה. היא זו שמוכנה לוותר
על עצמה, לוותר על לבטא את הרגשותיה כלפיו בצורה כלשהי, ולו רק
להישאר בקרבתו. איך הוא יכול לוותר עליה יום אחרי שהיא אומרת
לו שהיא מרגישה בנוח לבכות לידו?
     מחשבה זדונית פילסה את דרכה אל מודעותה, שמא הוא מנסה
אותה; מעמיד במבחן המציאות בכדי לראות אם היא באמת יכולה לעשות
את הקשה לה מכל- לבכות לידו. ההגיון טען בקור רוח שאין בלבו
אכזריות שכזו, אך לבה שלה צעק בקולי קולות, כי במידה ואכן זהו
מבחן- הרי היא נכשלה בו כשלון חרוץ.

     היא כל כך מתגעגעת. כל כך רוצה שהטלפון יצלצל, והוא יהיה
בצד השני... שותק כמה שניות, ואז מבקש ממנה לפגוש אותו. לא
משנה איפה, לא משנה מתי- העיקר להיפגש. ושם, שם- בפגישה
המיוחלת הוא מגלה לה הכל; היא כבר יודעת זאת מזמן, היא רואה את
זה בעיניו, היא מרגישה את זה בכל מבט- אבל היא כל כך כל כך
רוצה לשמוע אותו אומר לה את זה. רוצה לפרוץ את החומה האחרונה
הזו.
     ואז, אז- כשהחומה האחרונה תיפול והוא ישפיל עיניו, מרגיש
כה חסר אונים וחשוף, היא תעשה את אשר היא מייחלת לו כל החודשים
הללו- היא תחבק אותו. היא פשוט תיגש אליו, תכרוך את זרועותיה
סביב צווארו, ותעצום את עיניה, בעודה מתמכרת לתחושה העילאית של
האהבה.
     אבל הוא לא מתקשר. והם לא נפגשים. גם לא מתחבקים. אולי
רק בחלומות שהיא חולמת בהקיץ. היא יודעת שלו רק היתה יכולה
להתנתק מהמציאות, מהחברים המשותפים, מהפלאפון שמספרו עדין שמור
אי שם בזכרון, מהכינוי שלו שכל הזמן מחובר מהעבודה ומזכיר לה
שהוא עוד שם, חי את חייו בשלווה- בלעדיה, לו יכלה להתנתק מכל
אלו היתה יכולה לשכוח אותו. אולי.

     זה הפך להיות גדול עליו. גדול מדי. כל דבר סביבו הזכיר
לו אותה, השירים ברדיו, החברים, הבדיחות, אפילו הצחוק המתגלגל
של המזכירה הקפיץ אותו כל פעם מחדש, בתקווה שאולי זהו צחוקה.
אין-ספור פעמים הרים את השפורפרת על מנת להתקשר אליה ולנסות
לאסוף את השברים, אך כל פעם ניתק לפני שהספיק לחייג את המספר
במלואו.
     הוא ידע שהקשר ביניהם בלתי אפשרי, שאין לזה שום עתיד.
הוא ידע שגם לו היה מגלה כי גם היא חשה כלפיו את כל אשר הוא חש
כלפיה, וגם לו היתה מסכימה לנסות- בסופו של דבר, אם לא עקב
סיבה אחרת, אזי היו נפרדים מכל אותן סיבות בגללן הם עדיין לא
ביחד. זה תיסכל אותו, כמו שכמעט שום דבר לא תסכל אותו.
    הוא ידע שהיא לא יודעת את הסיבה האמיתית. הוא לא סיפר לה.
פשוט לא יכל. כששמע את דמעותיה זולגות, אף על פי שניסתה
להסתירן, רצה לאמץ אותה אל ליבו ולא לשחרר אותה עד שלא תרגע.
עד שלא תחייך אליו שוב את חיוכה השובב ועד שלא ישוב הסדר על
כנו. אבל הוא לא יכל. הוא לא יכל לחבק אותה. הוא לא יכל לעשות
שום דבר, הוא היה משותק.
     כן, זה תיאור טוב. "משותק". לא פיזית, ברוך השם, אבל
מבחינת ה"קשר" שלא החל שלהם, הם שניהם היו משותקים. הוא לא
הכיר תרופה למחלה הזו שלו, ואפילו לא היה בטוח שהוא רוצה
להירפא ממנה, אך בדבר אחד הוא היה בטוח. המצב כפי שהוא היה לא
יכול להימשך אפילו לא שניה אחת נוספת. חייבים למצא דרך.

     היא הגיעה לכלל החלטה. זהו. עכשיו או לעולם לא. היא
מרימה את השפורפרת, מתחילה לחייג, כשלפתע הנייד מצלצל. היא
מעיפה בו מבט מוטרד ועיניה מתעגלות למראה השם שמהבהב על צג
השיחה המזוהה. זה הוא. זה הוא!
     ידה רועדת, היא לוחצת על "ענה", ובלחש שואלת "הלו?".
שתיקה. היא חוזרת על שאלתה, והתשובה אותה היא שומעת מעבירה בה
צמרמורת קרה - "בואי ניפגש".

-סוף חלק א' -

-חלק ב' -

Dedicated to Tomashi

     אני רוצה לכתוב, להמשיך ולשפוך את הלב, ולא מצליחה.
למדתי להיות טובה בלהעמיד פנים, לאלו שלא אכפת לי מהם. אבל
לנייר? לשקר לנייר? זה שפל המדרגה. לא, רבותי, לא מסוגלת. כל
הרגש הזה, כל האהבה, הכל- הכל היה לא יותר משקר וכזב. האהבה
כואבת... אבל האנשים הם אלו שמכאיבים.
     לא, אני לא מאשימה אותך בניפוץ האשליה המתוקה שבה אני
חיה מזה חצי שנה. לא אתה הוא זה ששבר כל תקווה שהיתה לי. לא.
זה הכל בגללי. בגלל האופטימיות המיותרת הזו שמנחה אותי כל ימי
חיי. התחושה הפנימית הזו שאומרת לי שבסופו של דבר הכל יסתדר,
ואז, מוחי האנושי מתחיל לבעבע ולגעוש, לעבד פיסות מידע לא
קשורות זו לזו אחת אחרי השניה.
     למה בעצם ציפיתי? שתפרוש ידיך ותאמץ אותי אל לבך? אותי?
את זאת שהתאהבה בך למרות שכל תא בגופה זעק שהיא טועה? אפילו
האסטרולוגיה בגרוש לא היתה לצידנו. לומר לך שאני מופתעת? ממי-
ממך? לא. אתה כבר את הבחירה הזו עשית פעם, אבל אני- אני,
המתמטיקאית הקרה, זאת שההגיון שולט בחלק נכבד מחייה, אני נתתי
לעצמי להאמין שאיתי זה יהיה אחרת.
     מי אני בחייך? קרן אור חטופה, הבזק. צליל מקוטע ששומעים
פעם בחיים וכל החיים מנסים למצא את השיר אליו הוא שייך. חשבתי
שהשיר הזה הוא אתה. עכשיו אני רואה אחרת.
     אני שיר. מנגינה שלמה, העומדת בפני עצמה. אנשים מוקסמים
מני, נגעלים ממני, מתרשמים ממני, מתרחקים ממני. אני ישות, בשר
ודם. יש לי מצבי רוח, לפעמים אני בדיכאון, רוב הזמן שמחה. אני
מנגינה. מנגינה שזורמת לה באוקיינוס החיים, סוחפת איתי מנגינות
אחרות, ולפעמים מתנפצת עם הגלים.
     מה שטוב בלזרום בים, זה שכשאת בוכה לא שמים לב. עוד כמה
טיפות בתוך האוקיינוס הפתוח. מי ישים לב...? בטח שלא אתה. אתה
איתה. עם זאת ששייכת אליך. עם הצליל שממלא את החלקים האילמים
בשיר שהוא אתה. זאת שהייתה כאן הרבה לפניי, ותהיה כאן הרבה
אחרי. זאת, שבלעדיי מעולם לא הייתה שלך.
     הפגישה בינינו מעולם לא אירעה. לא ולא, גיברותיי
ורבותיי. אותה פגישה, אשר הרצתי בעיניי רוחי אלפי פעמים- נבלעה
אי שם במעמקי הזכרון התת-מודע שלי ותזכיר על קיומה רק
בחלומותיי הגרועים ביותר. בסיוטים שלי, על למה אני לבד. היו לי
הרבה כאלה. יותר מדי.
     אני לא לבד. יש לי עולם ומלואו בתוכי, לא סתם שיר, או
מנגינה- יש לי קונצרט שלם בלבי, בנשמתי. רק יחידי סגולה זוכים
להאזין לו. ורק אחד... רק אחד שעדיין לא מצא את דרכו יזכה
לחלוק עימי את שלבי היצירה. ומדי פעם, רק מדי פעם- הוא גם יהיה
המנצח.
     אתה, אם תשאר חד שמיעה כפי שאתה כיום, אולי תזכה לכרטיס
זוגי להופעה. תלבש טוקסידו, היא תהיה עם שמלה שחורה מהממת,
ואתם תשבו בתא מבודד. רק שניכם. תתפעמו מההופעה, תמחאו כפיים
ואחרי זה תספרו לכל החברים שלנו. אבל לעולם, לעולם כבר לא תהיו
חלק מההופעה שלי. רק צופים.
     אז מה אתה מעדיף? להיות צופה, או ליצור? ואל תעיז אפילו
לומר שאתה יוצר את הקונצרט של שניכם. הפקת ענק, עלק. שנינו
יודעים שהיצירה שלך היא בתחומים אחרים. לא פה. אז עכשיו אתה
צופה. צופה מהצד, נפעם ונרגש. קצת מקנא, תודה. אני יודעת שכן,
כי אני רואה את המבט שלך. אבל מאוחר מדי, יקירי. האוקטבות שלנו
רחוקות מדי. כמה חבל. כמה חבל שלא תחבק אותי לפני תחילת
ההופעה. מישהו אחר יעשה את זה, המישהו שיהיה מספיק אמיץ בשביל
להודות. שיהיה מספיק חזק בשביל להתמודד. האחד שהוא מספיק חד
שמיעה בשביל להבחין ביצירת אמנות כשהוא שומע אחת, ומספיק גס
רוח בשביל להילחם עליה ויהי מה.
     אני חייבת לזוז, ההופעה עוד מעט מתחילה. המנצח שלי עדיין
לא הגיע, אבל זה מעולם לא עצר בעדי. תתכונן להופעה של חייך,
יקירי. אני הרי אופטימית, זוכר? הכל עוד יסתדר לטובה.

- סוף חלק ב' -

- חלק ג' -

אנו נפגשים שוב. והיום, היום כמעט עשיתי טעות איומה. כמעט
שלחתי אליך קישור לעמוד הזה שלי. סתם, התלהבתי מזה שיש לי פינה
שהיא רק שלי בעולם הזה של האינטרנט, ורציתי לשתף אותך בכתיבתי.
ואז נזכרתי על מה אני כותבת כאן. עליך, כמובן. וכמה דברים
עליי; כמה דברים, שבאמת הייתי מעדיפה שלא תדע. או שמא היתי
מעדיפה שתדע, אבל אין לי מספיק אומץ לגלות לך אותם. מה לעשות,
לא כולנו גיבורים.
     מעניין לדעת מה הייתה התגובה שלך, לולא הייתי מתעשתת
בשניה האחרונה. מזועזע...? לא, לא נראה לי. המום? ייתכן. אך
יותר מכל, נראה לי שהיית מתנפח מגאווה. יאללה! שתיים עלי; איזה
כלי! (בערך בשלב הזה אני מניחה שהיית מתחיל לשיר "אני
תותח..."). אל תקח קשה, הכל... איך אומרים? "מתוך אהבה".
     אז מה...? גאה בעצמך? אני שמחה. לפחות משהו טוב צמח מכל
העניין. זה משעשע, למען האמת, הקטע הזה שאתה חושב שאני לא
יודעת. משתדל להתנהג כרגיל, הכל טוב ויפה- ממש כפתור ופרח. אבל
למעשה, יקירי, מתחת לפני השטח אני היא זו שיודעת הכל ואילו
אתה... בוא נגיד שיש לך כמה חורים קטנים בהשכלה. בשעור שנקרא
"הסטוריית היחסים שלי עם באדו". לטעמי, לא יהיה יותר המשך
לסיפורי "לו היה לי שם...", מכיוון שאני הולכת לשים לזה נקודה
היום. הלילה.
ממש ממש עכשיו.
  .

זהו, שמתי.
עכשיו מה?
אה, כן- עכשיו לסיכום.



אהבתי אותך. אני עדיין אוהבת. קצת, לא יותר מדי. שלא תחשוב.
מספרת  לך המון בולשיט, בעיקר על "ההוא שאהבתי...". סתם, כי
אתה הרי רואה שמשהו עבר עלי. משו כבד, כמו איזה טרקטור חמוד
צהוב כזה. אז מה אני אגיד לך...? "אדוני הנכבד, זה אתה"...?
לא, וידוי כזה לא הולך ברגל. הוא טס כמו טיל באליסטי היישר ללב
שלך ו- בום!!!- פגיעה ישירה. ומה אז? סיפורים, סרטים. למי יש
כח...?לך...? אולי לי...? לא, אני את כל הסרטים שלי ראיתי כבר.
בקולנוע פרטי, לבד לבד. אתה לא היית פה. ובקולנוע הזה- בקולנוע
הפרטי שלי- אין הקרנות מאוחרות. סורי, בייב.
      כנראה שאני אאלץ לחיות עם הסוד הקטן שלי, ולא לגלות לך.
ואפילו שאני יודעת שבסופו של דבר אתה תגלה, כי מה לעשות שהחבר
הכי טוב שלך ואני מתחילים להדק קשרים, והוא,  בניגוד אליך,
יראה את השקר בעיניי. כי לו, בניגוד אליך- אין מה להפסיד. מה
יקרה אז, אבי? אה...? הוא יספר לך. אבל לא מייד, לא. הוא יחכה,
יתבשל במיץ של עצמו, יקרע בין הנאמנות כלפיי לנאמנות כלפיך,
ובסופו של דבר קשר חברות של 20 שנה ינצח קשר של 20 שבועות,
והוא יבוא אליך באחת השבתות, יוציא אותך לטיול בחוף ויספר לך
הכל.
     אתה תהיה המום; נסער; מופתע יותר ממה שמילים תוכלנה
לתאר. אך יותר מכל- אתה תתאפק לא לומר "אני יודע". כי בלב...
בלב, יקירי, אתה יודע הכל. פשוט מפחד לומר ולהצהיר על זה- ממש
כפי שאני מפחדת. אז אנחנו די דומים אחרי הכל, אבי. אנחנו פשוט
לא מודים.
     אני מודה. אני מודה לך. מודה לך על זה שעוררת בי רגשות
שלא חשבתי שקיימים בי. על כך, שגרמת לי לבכות, על כך שגרמת לי
לאהוב את עצמי עוד יותר. על כך, שגם כשאתה משקר לי- אני למעשה
יודעת את האמת. תודה לך על זה, שאתה כפי שאתה. ותודה לך, על
שאתה חזק ממני.

זהו, אבי, זהו. זה הסוף. הסוף של הסיפור. הסוף של הכאב שלי.
מקווה שזה סופו גם של הכאב שלך. עוד מעט אני אתקשר אליך, סתם
ככה, לדבר קצת, להזכיר לך להביא לה וורד בדייט שלכם. היא אוהבת
פרחים. ואני לא. אני אוהבת שירים.

אז עוד תודה מגיעה לך, אבי,  על שדירבנת אותי להאזין; מסתבר
שמסביבי יש המון שירים. כמו שאמרתי- קונצרט שלם. ועכשיו, בעודי
מחייכת אל המסך, אני מניחה בצד את ה"שרביט" שלי. הלילה, אני לא
אנצח. אני חושבת שהלילה אני אעשה הפסקה בסיור ההופעות. הלילה,
אני אנוח ואקשיב. פשוט אקשיב. יותר, אני לא אתהה "מה היה קורה
אילו...". נכון שאתה גאה בי...? בעצם, מה זה משנה? אתה לא צריך
להתגאות בי בשביל לאהוב אותי. וגם אם כן, אני כבר לא זקוקה לכך
שתתגאה בי. אנחנו פשוט זורמים הלאה באקיינוס, שני שירים עם
אוקטבות שונות...

נ.ב.
לו היה לי שם... הוא היה- "ליל נטול מסיכות". אז איך אני, בלי
המסיכות? קצת בוטה...? קצת גסה...? קצת ריגשי...? מטורללת
בעיקר...? היופי הוא בעיניי המתבונן, הרי... וזאת כי המתבונן
רואה את בבואתו. אז בוא נוריד את המסיכות- שם היופי האמיתי
מסתתר.

באהבה,
תמיד,
אני.
- סוף חלק ג' -