יושבת באוטו לידו ופשוט מדברים על החיים.

הוא על הקורס, את על המצב
לך בורחת דמעה, הוא מנגב

ואז צוחקים, כי כבר מזמן עברתם נושא
והוא עם המדים הלבנים, הסיכות, הגאווה, מזכיר לך את הדח"ש
שזרוק לו מזמן בבית...
ואז את אומרת שהידיים שלך קרות
והוא לוקח אותן ומחמם שניה. ואז מפסיק.
ואז הוא צוחק, שאצלו יד אחת חמה והאחרת - קרה. את מרגישה.
מחממת שניה ואז ידייך בורחות גם הן.

וכל הזמן הזה, את מסתכלת לו בעיניים.
כמה מדהים זה, כשאת עייפה כל כך שאפילו לישון נשמע לך כמשימה
קשה, המישהו הזה, שמגיע ומפתיע וגורם לך לפתע לרצות לרקוד
ולשמוח וגם לתת לו נשיקה של סילבסטר. אפילו שאת נגד נשיקות של
סילבסטר, בדר"כ.
את אומרת "טוב, זהו", רוכנת לעברו, לאט לאט, בוחנת את
הסיטואציה מסביב, טועמת את המתח באוויר, העיניים מתחילות
נעצמות מעצמן, הוא מלקק את השפתיים, והנשימה שלו מלטפת לך את
הלחי, ואז... הנשיקה הזאת; הנשיקה הנעימה והמרפרפת הזו מלטפת
את הלחי שלך. מתחבקים. חיבוק ארוך ורך. "עד הפעם הבאה", הוא
נוסע ואת עולה הביתה.
רק מה שהוא לא יודע, זה שאין דבר יותר מתוק מאותן השעתיים
אחרי, שאת מדמיינת לך את המצב אחרת...