"כל החיים עוברים לך מול העניים ואין שום דרך לעצור את זה".
אמר לי גידי בעודו מקנח את האף. "מה? על מה אתה מדבר? ותפסיק
להשפריץ עלי! " "אני חושב לעזוב את אמא"...
"מי? מה הולך איתך?" "אני לא מסוגל יותר. היא משגעת אותי.
החלטתי שנפרד" הוא הפיל את הפצצה. פצצונת. יש לו שטויות.
"אבל..."
"זה סופי אין אבל". מה יש לו לאהבל הזה. הוא והסיפורים שלו.
"שמע חבר את אמא לא עוזבים. אמא זה אמא." באמת שאמא זה אמא.
הסכמתי עם עצמי. "אמא הייתה שם מהרגע שאני הייתי שם" ציין.
"זאת הנקודה שלי!" "ובגלל שהיא הייתה שם והיא עדיין שם זאת
אומרת שהיא באותו מקום. אז גם אני באותו מקום לא?" הוא מתפלסף?
הוא, מתפלסף? "לא. איזה מקום? תשמע בא לך לעזוב את הבית, תעזוב
ילד אל תהסס". שיעזוב, שיעוף מהבית כלא המדכא הזה, הגיע הזמן.
"אחרי שלושים ושתיים שנה לא עוזבים שום דבר". "למה לא? תצא
תכיר משהי נחמדה תבואו אלינו, אחר כך ילדים, עוד לא מאוחר. איך
אומרים-עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא". "זה לא ילך אני בטח אהיה
בתקופת משבר אחרי שנפרד, שמעתי שזה שכיח במערכות יחסים
מורכבות". "רגע אם אתה לא תעזוב, אתה מצפה שהיא? הרי היא לא
תזוז משם. ומה יש לך, הרי היא אמא נהדרת, מה חסר לך?" באמת
שאני לא מבין אותו יותר ובכלל. "אין כימיה. זה לא הולך לשום
מקום. בלילה אחרי שהיא גוערת בי לצחצח שנים ולכבות את הטלוזיה,
אני נכנס למיטה ומתפלל שהיא תשכח לתת לי נשיקת לילה טוב או
שתשכח להכין לי סנדוויץ למחרת. היא אף פעם לא שוכחת, למה היא
לא שוכחת? אני שוכח להוריד כביסה ולפנות את הצלחות או להוריד
את הזבל... אני לא ה-בן, אני לא הבן המושלם. אבל היא? עובדת
כמו שעון שויצרי מטורף. אני טוען שאנחנו פשוט לא מתאימים, לא
נועדנו זה לזו." "אתה הולך לשבור לזקנה המסכנה הזאת את הלב.
ואת החיים והתקווה". "ואת הקומקום" "הקומקום?" "כן הקומקום.
לעזאזל כל העולם מתקדם בקצב לא נורמלי: קולנוע בבית, מחשב,
בפלאפון, אינטרנט, ורק היא תקועה עם הקומקום המכוער ששורק כל
יום בשבע ושבע עשרה דקות!!! וקניתי לה חדש. כל יום הולדת. כל
חג מזדיין ולפעמים אפילו סתם. היא לא רוצה אף אחד מהם. אתון
עקשנית." יאללה מה הולך כאן? רק רציתי קפה..."ואחרי שתשבור את
הקומקום?" "נסיים את זה יפה. בכל זאת היום לנו רגעים יפים
נכון?" "אני מניח. כמובן, כן ברור." "פעם אחת היא קנתה
קרוטונים ונתנה לי לאכול בלי הסלט. היא לוותה אותי כל יום עד
הכיתה, כל הילדים היו משתינים מצחוק כשהיא שרה 'הגוזלים שלי
עזבו את הקן באיידיש...' באמצע המזדרון של תיכון הדקל." "כן
אני זוכר את השירה..." "אי אפשר שלא." גדי לקח את הממחטה
האחרונה בקופסא. "אתה בטוח שלא תתגעגע אליה?" "כן. נמאס לי
מהאולטימטויים שהיא מציבה לי כל בוקר..." "אולטומתויים?"
"אולטימטום נו, אם אני לא מצלצל ב12 אין צלי בתנור". "אז אתה
הולך ל'זרוק' את אמא שלך..."  "כן. הורד בצומת וברח, כתוב
מכתב, טלפון..." 'זו לא את זו אני?', משהו כזה..." משוגע! והוא
לוקחת מפית וכותב לאמא שלו, כותב לה שהיא עוזבת אותו לתמיד,
שהם נפרדים, ושהיא לא תחזור ושהיא לא רוצה לראות אותו ולדבר
איתו. וגם מוסיף באכזריות שהיא החליטה שיש לה יום וחצי, אולי
יום ושלוש תרבע לפנות את הדירה ושהיא מצווה עליו להשמיד את
הקומקום. הוא מקפל את המפית, מכניס לכיס ויוצא.