נגד הזרם, אל תוך העננים, אל על...
הרוח מייללת, אני עוצר, מביט שמאלה לרגע,
נוף עוצר נשימה של בקעה מלאת אגמים קטנים נפרש בפני,
נוזל קדמוני שנשפך מלוע הר הגעש הזה חרך את תווי העמק
והותיר אדמה חרוכה ומלוטשת שמצופה באפר דק מאוד.
הר הגעש הזה הוא כל חיי...
אני ממשיך לטפס, לטפס ולטפס - כל מה שאני יכול לחשוב
עליו הוא הלאה - אתה יכול להמשיך, אתה חייב להמשיך...
כל חיי הלכתי נגד הזרם, עשיתי דברים בצורה קצת שונה.
זה לא ששנאתי את השבט, האירוניה היא שדווקא אהבתי ורציתי
להיות שייך למשהו, לקבוצה, להיות מישהו חשוב.
ברם, מצאתי את עצמי עושה דברים שלא יתוארו במילים, כורה לעצמי
עוד בור ועוד בור, ולדלג ביניהם מבלי ליפול הפך להיות
קשה וקשה יותר...
רגליי עייפות, הן מגיבות די יפה לסחיטה שאני מפעיל עליהן,
מאחורי התלולית הבאה, שם, אני אעצור למנוחה קלה.
שפתיי יבשות, הקור הפך לבלתי נסבל בשעה האחרונה,
המשמעות הנובעת מכך היא שטיפסתי בגובה, בקרוב אגיע לנקודת
הקיפאון, ומשם הדרך לפסגה קצרה.
זה היה בלתי נמנע, אם חושבים על זה.
הייתי חייב לגלות מי אני באמת, מהי האמונה שמניעה אותי,
ולמה לעזאזל אני לא מצליח למצוא מקום בו אני שייך ?!
אז יצאתי למסע, בחיפוש אחר אתגר אשר איש לא לקח
על עצמו קודם לכן...
די מהר למדתי על בשרי את תלאות הדרך ואחרי כמה מהמורות
הרגשתי די בשליטה.
הרוח הפכה למערבולת משוננת של ברד שמכה בכל גופי.
אני רואה את הלוע המעשן ואת דרך הגישה אליו.
המרחק ביני לבין הפתח שמוביל לכבשן הלוהט הולך וקטן.
על כל צעד שאני עושה אני משלם בכאב חד וממוקד.
הראייה כבר החלה מיטשטשת עקב השלג שניתך עלי.
עוד כמה צעדים אני שם, המחסה המבורך...
הייתי פשוט חייב לשחק במשחקי הכוח האלו,
רק בשביל לחזור שנים אחורה ולאבד הכול, את כל היקר לי.
איבדתי את העוצמה המקודשת שלמרבה האירוניה
מעולם לא הייתה שלי.
העוצמה, שבטיפשותי בלבלתי אותה עם כוח וגרמתי
עוול שלא יתואר לכל העולם.
הכישלון שלי הוא פרי מעשיי בלבד ולא אף אחד אחר.
הגעתי! הדרך מכוסת השלגים פינתה את מקומה
לפתח חשוך של מנהרה.
אני צועד בחופזה אל עבר הקצה ולא טורח אפילו לנקות את בגדיי
משלג.
החום שבוקע מקצה המנהרה הוא ניגוד מוחלט לקור העז ששורר בחוץ.
התמונה הבוהקת של הלבה הרותחת בקצה המנהרה
מסנוורת את תודעתי.
עוד כמה עשרות מטרים ואני שם, בלב הר געש אימתני ופעיל
מאוד...
שילמתי את המחיר ויש אחדים שיאמרו במלואו.
אבל אני כבר מעבר לכל זה, אני כבר עם הפנים קדימה, תמיד
קדימה.
בכדי להישאר במשחק יש צורך לרצות להמשיך לשחק גם אם לא ממש
יודעים את החוקים.
ואני שחקן מושבע, פשוט מכור לזה...
מעבר לקצה, מתחת כמה מיליוני טונות של סלע ישנו
אגם של לבה רותחת.
האגם המבעבע נמצא בתחתית של היכל עצום שנפרש לשמיים.
אני עומד שם בקצה ומביט אל תוך החום היוקד.
זהו זה- אני חושב - הגעתי סוף סוף אל המקור.
אני לוקח שאיפת אויר ואוסף אל תוכי אנרגיה שמצויה שם בשפע.
מקור העוצמה...
לפתע, כהרף עין, אני נלכד בהבנה פתאומית של המצב וחיוך קט
נפרש על פני.
תודעתי שהתחדדה תוך שניות בישרה לי שאין צורך יותר לברוח.
אני בבית, אני סוף סוף בבית, ואין מאושר כמותי.
התחברתי למקור העוצמה ועכשיו אני על הגל!
הרעש הגובר של הלבה הווה קול חלוש לעומת הקול שבקע מגרוני...
הבזקים של אור חום ועשן הופיעו מול פניי ומילאו את חלל
האוויר.
הם הודיעו לי סופית שמצאתי את מקומי ביקום. |
