שדה-תעופה בן-גוריון, יוני. טיסה 001 לארה"ב, 10 שעות ואני
בעולם האמיתי.
הגעתי... מנהטן. אנשים רצים באלגנט, אני עם טי שרט (פאדיחה,
אבל מי מסתכל?).
הגיע הזמן לחפש דירה. לא לקח הרבה זמן ומצאנו, מרתף מגניב
ודווקא לא יקר (500$). פותח ת'עיתון ומחפש עבודה. רגע, מה אני
בעצם,אני בעצם DJ או צלם? (בנינו, מה זה משנה, מי מכיר אותי).

חיפשתי ולהפתעתי מצאתי מהר מאוד, משרד של חברת מובינג. כן -
מובינג (מה,לא מתאים לי?) כבר עבדתי קשה בחיים.
אני מגיע למשרד. "לא, לא עבדתי בעבודות כאלה אף פעם" (מודה).
"מחר בשבע" הוא אומר, היה בחור נחמד דווקא. "בוא נראה מה אתה
שווה".
שבע בבוקר, הגעתי. גורד שחקים, קומה רביעית, אבל...לא, אסור
במעלית. "אחי, הספה כבדה לי,אני לא יכול לבד.טוב, תביא קרטון
4!" הוא אמר לי (מה זה קרטון 4 בכלל?). "אחי, אני חדש, מה זה
קרטון 4?". עזב את הספה ואמר לי "גבר, אל תכעס אבל אין לי זמן
למתחילים". כן, אחרי שעה פוטרתי.
חזרתי הביתה (בסאבווי כמובן) פתחתי ת'עיתון והמשכתי. "סליחה,
צריכים צלם אוDJ ?" נוטינג.

מצאתי.
ניקוי שטיחים, לא נורא,דווקא שמעתי שעושים כסף טוב. יום
התלמדות חינם (בוס ישראלי). לא נורא.
ביום השלישי גברת זקנה נחמדה מאוד (אליזבת) פתחה לי את הדלת.
"אני רוצה ניקוי יסודי בכל הבית" (יסודי = כסף טוב). אני מתחיל
לנקות."הכתם פה לא ירד", היא אומרת. "אבל גברת זה כתם, זה לא
יורד" (הרגשתי חכם משום מה). "אתה מנקה שטיחים או מוסכניק?"
כנראה שהיא לא הבינה את ההתחכמות שלי, מה לעשות - גם "הוא" לא
הבין ופוטרתי. לא נורא,המרתף החמים שלי, כוס תה, הטלפון, עיתון
(כבר הייתי בסרט הזה). יום, יומיים ומצאתי.

שיפוץ בתים, נו טוב, את זה אני לפחות אוהב. הוא ציווה - "את כל
הקירות כולל חדרי הארונות ודירבלק על הפרקט" (כן, דירבלק). הוא
הלך והשאיר אותי לבד, כבר סומך עלי, התחלה טובה.
צבעתי דווקא יפה בהתחלה, סוף היום וכמעט סיימתי. שבע בערב, מה
לעשות אני עייף, ונשפך לי קצת (קצת הרבה) צבע על השטיח. ניסיון
של יומיים בניקוי שטיחים לא עזר. מפחיד, אבל צלצלתי ולמזלי הוא
לא ענה. אחרי שתי דקות הוא חזר אלי. "מה קורה, סיימת?
"אהההה... כן, אבל נשפך לי קצת צבע". שקט.
הייתי יכול לשמוע את הדם שלו מבעבע. "טוב, תנקה אותו מהריצפה
ותמש... אהה, זה על השטיח. על מה?!
תיקח את הדברים שלך ותעוף הביתה!!!" ניקיתי, לקחתי, עפתי ואני
בבית, רואה "חברים", מחכה עם העיתון.
סיבוב בשכונה ושוב (כן, כן) פותח עיתון. (מזל שיש עיתון).

תגידו אתם צריכים אולי צלם או DJ? נאדה (שום דבר).
עגלות, למכור צעצועים לילדים קטנים זה טוב, ובשביל זה צריך רק
פה ואת זה יש לי ברוך השם. 'צריך רק לדבר והכסף בא אליך', זה
מה שאמרו לי. המול (הקניון) של מקסיקנים ולמקסיקנים אין
כסף.(תירוצים, ממש התחלנו טוב).
יום שישי זה יום חלש כביכול. שכחתי, החג רק בעוד חודשיים
ולמקסיקנים אין כסף, מי יקנה מכונית על שלט ב-39$ פלוס מע"מ
(כן... גם כן ישראלים). נגמר היום ואני סופר קופה, אבל אין
כלום.טלפון לבוס, פדיחה, מה אומרים? "היה מאוד חלש והמול היה
ריק". (אחחחח... הנה עוד פעם זה מגיע...).
"טוב, לא נורא, מחר יום שבת, יום חזק". נשמע מבין עניין.
יום שבת, 10 בבוקר,אני פותח ראשון. בסוף היום מכרתי מכונית אחת
בלבד. הטלפון מצלצל והוא על הקו: מה קורה אח'שלי?" התחלה טובה,
פתחנו בצחוקים. "וואלה,מכונית אחת זה בסדר?" שקט על הקו.
"טוב, תשמע חמוד, יש לי מישהו למחר ו..." כן, כן, פוטרתי. די
אני מתחיל להתייאש, נמאס לי.
הולך לטייל, להירגע קצת, מה יש? ברודווי הלוך וחזור, רחוב 124
הארלם. נגמרה ברודווי.
מגיע הביתה, זורק ת'עיתון לפח. רגע של חולשה ושל חוסר אונים.
אני, שהייתי מנהל בידור, DJ תותח,עורך מוזיקלי בגלגל"צ, שכל
דבר רץ לו בחיים בלי שום בעיה? טוב, אולי זאת השפה (מתנחם).
אני חייב לצאת לבלות קצת. שעה אחרי,אני ומיקי במסיבה. (רק זה
עושה לי טוב).

לוקח ת'מצלמה ויוצאים "לסאונד פאקטורי", מועדון באפ טאון. (סוף
כל הדרכים).
אני כרגיל ליד עמדת ה-DJ עם המצלמה שלי (מצלם ,והרבה). פתאום
ניגש אלי בחור (חתיך כזה, ג'יימס בונד סטייל) ושואל אותי לאיזה
עיתון אני מצלם, ו"למה רק את ה-DJ?" "אני סתם צלם חובב, אני
בכלל DJ ובגלל זה אני פה". עשה פרצוף מתרשם, התלהבתי, לא חשבתי
ש...
הוא נתן לי את הכרטיס שלו ואמר לי לשלוח לו דמו (CD), ונראה מה
אפשר לעשות.
לא עברו שבועיים ואני בעמדה.
סאונד מושלם, תאורה מדהימה, 4000 אנשים מתודלקים טוב ואפילו
מקרר פרטי היה לי שם.
באמצע הערב ניגש אלי בחור ושואל אותי "תגיד, אתה לא עבדת
בפלטיניום?"
פששששש... לא יכול להיות! איך הוא זוכר?
ניגנתי. היה מדהים, הם אהבו את הסטייל (ישראלי נותן בראש). הוא
רצה אותי שוב ואני, ברור שהסכמתי. 1000$ בערב אחד בא לי ממש
טוב. מאותו יום בעצם הבנתי שאסור לי ללכת נגד הזרם.
חזרתי הביתה (לספר לאישה) ממממממה זה מאושר, פותח את הדלת -

והיא בוגדת.

אבל זה כבר סיפור אחר.


תודה רבה לפצו (טיטי אם) על ההשראה לכתיבה ובכלל.